"היי" נואה לוחש לי. אני יודעת שחיבוק לא יהיה פה. הוא נכנס בשקט הבייתה ואני סוגרת את הדלת מאחוריו. הוא נמצא בארץ כבר יומיים ולא יצר קשר, אני לא אגיד שלא נפגעתי, הפעם הוא עבר את הגבול. בשקט בשקט אני עולה לחדר, שומעת איך הוא מכין לעצמו לאכול, יושבת ומחכה.
אחרי שעה של ישיבה שקטה הוא דופק על הדלת ונכנס. "אפשר שנדבר?" הוא שואל, שוב בלחישה. אני מהנהנת בשקט. הוא נכנס, סוגר את הדלת מאחוריו ומתישב על קצה המיטה שלי בדממה. כמה דקות שאנחנו יושבים ככה בשקט, כל אחד מפחד להתחיל את השיחה. "איך היה עם אמלי?" אני שואלת בשקט אחרי דקות ארוכות. "בסדר" הוא ממלמל. "לא ממש הייתי איתה, את יודעת..." הוא מרכין את הראש. "כן" אני ממלמלת גם. השיחות האלו, המתח הזה בנינו, אני מתעבת את זה.
"אז מה היה עם עדי?" אני שואלת לבסוף. הוא שותק לרגע. "רבנו" הוא מתחיל כצפוי. "כרגע אנחנו בהפסקה." הוא אומר בקול שאני בקושי שומעת. מה? איזה הפסקה? "מה..?" אני ממלמלת בשקט. "היא אומרת שאני מרוחק בזמן האחרון" הוא מתחיל, "היא אומרת שזה שנעלמתי לה פתאום, טסתי בלי להודיע, היה הקש ששבר את הגמל" עוברת לי צמרמורת בגוף. איך זה יכול להיות? אחרי חמש שנים? זה מה שישבור אותם? "אמרתי לה שיש הרבה לחץ עכשיו והייתי צריך את השקט שלי, זה לא אומר שאני לא אוהב אותה. ואז היא אמרה שזה שאני צריך הפסקה גם ממנה, אולי אומר שאנחנו באמת צריכים הפסקה..." זה היה נראה כאילו הוא עומד להישבר לי מול הפרצוף. אני לא ידעתי שיש להם קשיים, הם תמיד היו נראים לי בסדר, מושלם ביחד. רגש מוזר התחיל לטפס לי מהבטן ללב ועד הגרון ופשוט התפרקתי, התחלתי לבכות.
"מה אתה דפוק?!?!" אני מתפרצת עליו, אני רואה שהוא מופתע. "למה טסת? למה זה היה טוב? אתה מבין בכלל מה עשית??" אני מתפרצת, מרגישה איך הכעס גואה בתוכי, גורם לי לעמוד, בזווית העין אני רואה את וויל רץ ומתחבא מאחורי הארון. "את מודעת לזה שמי שכרגע כמעט נפרד מהחברה שלו בחמש שנים האחרונות הוא אני כן?" נואה אומר בקול רם, הוא לא צועק, הוא צועק רק כשהוא ממש ממש כועס. "אבל אם תיפרדו אתה לא תהיה היחיד שתפסיד את זה! גם אני אפסיד אותה!" אני אומרת בכעס. "אתה עשית מעשה מפגר! ממש מפגר נואה, אתה לא יכול לעשות דבר כזה, עם כל הכבוד להפסקות החברתיות שלך! אתה חושב שאני לא נפגעתי מזה?" אני עוצרת רגע לנשום אוויר, נותנת לו כמה רגעים להגיב. "מה יש לך להיפגע מזה? אני אמרתי לך שאני טס!" הוא אומר מבולבל. "אבל לא דיברת! שבוע וחצי לא קיבלתי ממך אפילו הודעה אחת!" אני זועקת את מה שבאמת מפריע לי בכל הסיפור, לא פחות מזה שבגללו אני הולכת לאבד עכשיו חלק מהמשפחה שלי. "אני צריך להיות לבד לפעמים!" הוא זועק. "אני צריך זמן לעצמי, כמה אני יכול כל הזמן להיות איתך ועם עדי ועם כול החברים שלי מהצבא ומהאוניברסיטה? אני מוקף באנשים כל הזמן! אני צריך לפעמים לקחת הפסקה" אני פשוט לא מאמינה לו, הוא לא מצליח להבין מה יוצא לו מהפה!
"סליחה שאני כזאת נטל!" אני אומרת. "אוי נו מה את רגשנית! זה לא מה שהתכוונתי ואת יודעת את זה!" אני שונאת שהוא קורא לי רגשנית. "נגיד ש, מה אתה משחק אותה מסכן? יש לך יותר מידי חברים? אוי ואבוי, תגיד תודה ותשתוק!" הוא מתלונן שיש לו יותר מידי חברים, נעלם לי, נעלם לעדי ועכשיו אני הולכת לאבד את עדי בגללו. "את באמת חושבת שלריב איתי כשחברה שלי ביקשה לקחת הפסקה זה נכון?" הוא שואל בשקט. "לא יודעת, אבל זה מה שאני עושה!" אני אומרת ומתיישבת על המיטה. פותחת את המחשב, שמחה אוזניות ועל פוול ווליום, מחכה שהוא ילך.
The mirror's image
It tells me it's home time
But I'm not finished
'Cause you're not by my side
And as I arrived I thought I saw you leaving
Carrying your shoes
Decided that once again I was just dreaming
Of bumping into you
Now it's three in the morning
And I'm trying to change your mind
Left you multiple missed calls
And to my message you reply
Why'd you only call me when you're high?
High
Why'd you only call me when you're high?
השיר עצבני ואני עצבנית. בסופו של דבר נואה הולך ומשאיר אותי לבד בחדר.
אמצע הלילה, אני אחרי מרתון סדרות גרועות. כשאני רוצה לראות סדרות גרועות שמורידות את האיקיו אני רואה 90120. שמישהו יסביר לי מה ההגיון בסדרה הזאת? באמת. כאילו באו ניקח רק את העונה הראשונה וקו עלילה של דמות אחת, וזה כבר מופרך. נגיד, אדריאנה, קו העלילה שלה בעונה הראשונה, מה ההיגיון?? איך בשנה אחת מישהי מספיקה להתמכר לסמים, להתנקות מסמים, להתאהב במישהו ולהיות איתו, לחזור לסמים, להיפרד ממנו, לשכב עם בחור רנדומלי, להתנקות מסמים שוב, להיכנס להריון ולחזור לחבר שלה. איך? בשנה אחת! וזאת רק דמות אחת! ועונה אחת! בגלל זה אני כל כך אוהבת את הסדרות הטיפשיות האלו, אין בהן שום היגיון וזה מרגיע אותי. הורדת אייקיו היא הכרחית אם אני רוצה להמשיך ולתפקד אחרי שאני כועסת. אני מסיימת עוד פרק וסוגרת את המחשב. מתכרבלת במיטה ומנסה להירדם. עכשיו, כשכמעט 4 בבוקר, אני סוף סוף מצליחה.
***
אני יושבת בשיעור, מתרכזת הפעם. אורנה אהבה מאוד את מה שכתבתי השבוע, שאלה איך אני קוראת לזה. "אם הייתי", לא סיפרתי לה שכתבתי את זה בחמש דקות באמצע שיעור בשבוע שעבר. אני יושבת ומנסה באמת להתרכז, הם לא כותבים כל כך גרוע כמו שחשבתי. לשיר יש כישרון מסתבר, וגם אדם. הוא מנסה לתפוס את צומת הלב של מיקה, אבל היא או מתעלמת ממנו או לא שמה לב ורק מסמנת לי בחיוך מתוק מתוק צבוע בליפסטיק ורוד, אני מחייכת חזרה חיוך נטול צבע ורוכנת לקופסת הטיק-טקים שלי ונותנת לה אחד, ואז דוחפת לפה שניים. אני נזכרת שנואה רוצה שאני אפסיק ומיד מעלימה את המחשבה הזאת מהראש, זה כואב מידי לחשוב עליו, לא דיברנו מאז הריב הגדול לפני יומיים. הוא סתם יושב לו בבית, מתעלם מקיומי, ואני מקיומו. אני לא חושבת שרבנו ככה מאז הפעם ההיא שהוא נסע לאוניברסיטה ונעלם לי, שהוא לא שמר על קשר ולא רצה ממש לדבר איתי. טוב נו, זה מה שאני חשבתי, כמובן שזה היה סתם בראש שלי ואחרי פיצוץ גדול, שבוע שלא דיברנו ושתי שיחות מלב אל לב שבהן אני בכיתי הרבה והוא היה מובך מהבכי, השלמנו. כן, זה ממש מוזר, אבל לנואה קשה כשאנשים בוכים לידו, הוא יודע להתמודד עם הרבה דברים רגשיים, רק כשנוח לו, יותר מידי רגש ודרמה בזמן צפוף מתישים אותו. ובכי מפחיד אותו, הוא פשוט לא יודע מה לעשות. אני מעיפה את המחשבות עליו מהראש, הוא הבן אדם האחרון שאני רוצה לחשוב עליו כרגע, למרות שבפנים אני יודעת שעוד מעט נהיה בסדר, אני יותר מידי אוהבת אותו בשביל לשנוא אותו.
אני מסתכלת על אדם, הוא מנסה לחייך למיקה, יש מצב שהוא קצת דלוק עליה. טוב נו, היא לגמרי הטיפוס שלו, בלונדינית מחומצנת, יפה רזה וסקסית, עם יותר מוח ממה שהייתם מצפים, אבל מקוללת לכל דבר. בדיוק מה שהוא צריך. מוזר שאני יודעת מה הוא צריך בהתחשב בעובדה שאני לא ממש מכירה אותו, אם הייתי מישהי אחרת הייתי מציעה לו לקחת אותה לדאבל דייט עם רוני ואיתן שמפגינים בזוגיות שלהם בכל רגע שהם יכולים, גם כשאורנה מסתכלת, באמצע השיעור מולנו מתרחש לו פורנו עם בגדים, בחורה שחומה עם שיער שחור וארוך, יפה ורזה, וגבר שרירי בקטע מפחיד מתמזמזים לנו מול העיניים, עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה, ואני לא רואה עוד מישהו שזה מפריע לו, אולי זה נורמלי בעולם של המקוללים.
אני מסתכלת בשקט על הכיסא הריק של דקל, זאת הפעם הראשונה שהוא פיספס שיעור. אני חושבת שאני והוא היחידים שלא היו להם שום היעדרויות, עכשיו הוא השאיר אותי לבד ברשימה הזאת. אני חושבת, אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שאני מתגעגעת אליו, מחשבה שקצת מפחידה אותי, כי ממתי אני מתגעגעת לאנשים שהם לא נואה ועדי? ועוד מישהו שאני מעולם לא דיברתי איתו. אבל יש לנו משהו, משהו שאני בדרך כלל מפחדת לחשוב עליו, לחשוב על הקשר המיוחד שלנו שקיים ללא מילים, רק מבטים כחולים וירוקים וטקסטים שאנחנו מקריאים בשיעורים. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לכתוב ולהקריא בשיעור רק כדי שהוא יכיר אותי עוד, וכשהוא מקריא את מה שהוא כתב לפעמים זה מרגיש כאילו הוא מספר רק לי, מגלה לי עוד סוד קטן שהוא חלק ממנו.
השיעור נגמר ואני מתכוננת לצאת, החבורה של מיקה מחכה לי, זה כבר נהיה הרגל. בדרך כלל אני מתחמקת מהם אבל היום אני מחליטה שלא. אני לא רוצה להגיע הביתה, אני רוצה כמה שיותר זמן בחוץ. אני מצטרפת אליהם לאכילת הפיצה הקבוע שלהם אחרי השיעור. מיקה הולכת מקדימה כשאדם נצמד אליה ומנסה לפלרטט איתה, אני לא מצליחה להבין אם היא מתעלמת ממנו או שהיא פשוט לא מבינה שהוא מתחיל איתה. רוני ואדם הולכים מאחור, מדברים להם בשקט, מחזיקים ידיים, מגניבים נשיקה פה ושם. זוג דביק ביותר, נואה ועדי מעולם לא היו ככה. אני מרחיקה את צירוף המילים הזה מהראש ובמקום זה פונה להקשיב לשיר שהולכת לידי וחופרת לי על השיר החדש של אריאנה גרנדה. "שמת לב למשהו מוזר עם אדם ומיקה?" אני קוטעת אותה. היא מפנה את מבטה לשניים שהולכים מקדימה, הוא נסה להיצמד לגופה של מיקה והיא מתרחקת בעדינות, הוא מספר בדיחה והיא צוחקת. לאחר כמה שניות הוא מתקרב שוב והפעם היא לא מתרחקת. שיר מסתכלת עלי ומחייכת. "מישהו פה מאוהב" היא קורצת לי ואני מצחקקת.
יש משהו בשיר ששונה מהמקוללים האחרים, היא לא מקוללת, אבל היא בחברת מקוללים ולא מרגישה שונה. זה חדש לי, אולי קצת כמו נואה... יש לו כמה חברים מקוללים, אני מעיפה אותו מהראש בפעם השלישית היום וחוזרת להתמקד בזוג הלא רשמי שהולך לפנינו מצחקק. "נראה לך שהיא גם מרגישה אליו משהו?" אני שואלת את שיר. "יש מצב" היא עונה, "אין לדעת, אבל אני יכולה לברר" היא קורצת לי שוב ושתינו צוחקת. "מה אתן צוחקות שם?" אדם קורא לנו "מי שמדבר!" שיר מחזירה, מה שגורם לו להסמיק קצת ולי ולשיר לצחוק קצת יותר.
כשאנחנו מגיעים שיר ממשיכה לקרוץ לי ולסמן לי כל פעם שאדם מנסה משהו, מעשה מצחיק ביותר כשהיא עושה את זה עם משולש של פיצה ארבע גבינות בפה. רוני ואיתן כבר לא איתנו, לא שהם היו. הם מתמזמזים ולנו כבר נמאס. בשלב מסוים אדם זורק עליהם קופסא ריקה. "תעשו את זה בבית!" ושניהם צוחקים ומצטרפים לחבורה כשהם עדיין צמודים.
***
אני יושבת לי במיטה, מנסה להתעלם מהעובדה שבחדר הסמוך יושב נואה ומנגן בפסנתר שלו. אני עדיין לא מוכנה לשיחה איתו, אין לי כוח לבכות. אני יושבת וחושבת על החיים שלי, איך הם השתנו מאוגוסט האחרון, מאז שנרשמתי לשיעורי הכתיבה. נכון, החבורה משם לא באמת חברים שלי, אפילו לא שיר ומיקה, אבל הם לא נוראים. ואם לא הייתי מכירה את מיקה לא הייתי פוגשת את אלמוג ויער, והייתי נשארת לבד בלי חברים. חברים... מוזר להגיד את המילים האלו.
נשמע רטט טלפון ויש לי שתי הודעות: הודעה אחת מיער שמודיעה לי שהיא "חולה מתה עם 39 מעלות חום, אני צריכה לכתוב את הצוואה שלי, אני אתן לך את החולצה האדומה שלי, מבטיחה" ולא תגיע מחר לבית ספר. מבאס. ועוד הודעה שגם לה חיכיתי הרבה זמן. לא דיברנו מאז שהיא עזבה ביום האחרון של חופשת חנוכה, בטח שלא אחרי מה שקרה עם נואה. אין הרבה מילים, רק שתיים: רוצה לדבר?
***
להלן השיר היחיד שהיה בפרק (מצטערת על זה, קצת התעצלתי, אבל יהיו עוד הרבה בפרקים הבאים):
?Arctic Monkeys- Why'd You Only Call Me When You're High