ההתערבות התחילה כשאמרתי לג׳יין שאני חושבת שלוקאס חמוד.
"באמת?" היא הגיבה "בכלל דיברת איתו? הוא אחלה ילד, אבל בהצלחה עם להתקרב אליו" טיפת הזלזול בקולה לא הייתה בולטת, אבל שמתי לב אליה.
"למה?" לא הבנתי מה הבעיה.
"הוא חסר ביטחון, סגור בתוך עצמו לגמרי, והוא לא נותן לאף אחד להתקרב, חוץ מלחבר הכי טוב שלו יותם, ולילד המעצבן ההוא עומר, שאלוהים יודע למה הוא חבר שלו"
"אני אומרת לך, אני אצליח להתקרב אליו, הוא נראה ממש נחמד, ואולי אני דווקא אצליח להעלות לו את הביטחון" אמרתי.
"סבבה, אז בואי נתערב על זה. אני אומרת שאין סיכוי שתצליחי להעלות לו את הביטחון"
"סבבה" אמרתי, וככה, ההתערבות התחילה.
מאז ג׳יין ואני דיברנו הרבה על איך שהדברים ביני לבין לוקאס מתקדמים, ואני חושבת שאולי נכנסתי לזה יותר מידי, אבל בכל זאת, לא הפכתי לחברה שלו בגלל זה, נהייתי חברה שלו בגלל שהוא נחמד ואדיב, אבל כשהסברתי לו את זה, הוא לא היה מוכן לשמוע.
הוא ישב על הספסל שמוחבא בין שני בניינים, או כמו שהוא קרא לזה, "הפינה השקטה שלו". אמרתי לו שאני מצטערת ושהוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא עדיין כעס עלי.
כשחזרתי הביתה נכנסתי לחדר שלי ובכיתי.
לוקאס היה החבר הכי טוב שלי. ולמען האמת, גם היחיד.
כמובן שהייתה ג׳יין ושאר הבנות בכיתה, אבל הן כולן היו צבועות מדי, ותמיד כשדיברתי איתן הרגשתי כאילו אני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת. כשהייתי איתן, הייתי צבועה לא פחות מהן.
כשההורים שלי קראו לי לארוחת ערב, הדבר האחרון שרציתי זה להיות בחברתם. הם לא גרושים, אבל לפעמים ממש קיוויתי שהם יתגרשו.
אבא שלי עבד עד הערב וכשהוא חזר מהעבודה שלו, הם ישר התחילו לריב, וזה היה נורא. הוא פשוט היה מתפרץ על אמא שלי בגלל דברים שלא בשליטתה.
תמיד כשהם התחילו לריב, הייתי הולכת לחדר, יושבת על הרצפה ליד הקיר ובוכה.
לפעמים לא הייתי יכולה לסבול את הצעקות, הייתי הולכת למיטה, שמה אוזניות בפול ווליום ובוכה.
הייתי בוכה ומזמזמת לעצמי את השירים תוך כדי.
זה מה שגרם לי לאהוב לשיר, ומהר מאוד התחלתי גם לכתוב שירים. הייתי כותבת על החיים, על רגשות ואהבה.
אף אחד מהשירים שלי לא היה שמח, וכשהתאמתי להם מנגינה בראש ושרתי אותם לעצמי, המנגינה תמיד הייתה עצובה.
כשירדתי לארוחת ערב, ראיתי שיש כוס זכוכית מנופצת על הרצפה וידעתי. ידעתי שעוד ריב שלהם יצא משליטה. ידעתי שאבא שלי זרק את הכוס כדי להפחיד את אמא שלי, ושזה עבד.
וידעתי, עוד לפני שזה קרה, שאמא תמציא לי תירוץ עלוב לזה.
אכלתי את ארוחת הערב הכי מהר שיכולתי ועליתי למעלה.
ברגע שעליתי,שמעתי צעקות מלמטה. הבנתי שהם התחילו שוב.
לקחתי את האוזניות שלי, נשכבתי על המיטה ונרדמתי.
בבוקר, כשנכנסתי לכיתה, ראיתי שכמו שקשה לי, גם ללוקאס קשה, הוא נראה כאילו הוא בכה, ולמרות שהוא החזיק ספר, זה לא נראה כאילו הוא היה מרוכז בו.
ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני מקווה שהוא יסלח לי בסופו של דבר. לא אמרתי יותר מזה, כי אתמול התחננתי שהוא יסלח לי והוא בקושי הסתכל עלי. אבל באופן מפתיע, היום הוא אמר לי שהוא סולח לי.
לא הבנתי מה השינוי שקרה בין אתמול להיום, אבל זה לא כל כך הפריע לי, פשוט שמחתי שהוא סלח לי.