הרוח המשיכה לנשוב בחוץ ועדי ואני התכרבלנו לנו בשמיכה. יום אחרון לחופשת החנוכה וזה בערך כל מה שעשינו. נעלנו את עצמנו בבית עם סרטים, מוסיקה והרבה אוכל. השארתי ליער ואלמוג הודעה שאני מוותרת על הטיול, שיספרו איך היה, ונשארנו שתינו בבית. זה לא קורה הרבה שאנחנו לבד, תמיד זה עם נואה, אבל בשבוע האחרון בילינו את כל הזמן שבעולם אחת עם השנייה. היא כבר לגמרי חלק מהמשפחה. חמש שנים שהיא חלק מהחיים של נואה, וחמש שנים שהיא חלק משלי. מדהים אותי לחשוב שהם מעולם לא נפרדו, הם מצאו אחד את השני, את האהבה האמיתית שלהם, זה שווה הכל.
"אוקי אני יורדת להכין לאכול" עדי קמה מהמיטה ומתחילה לרדת למטה. "אולי פשוט נזמין פיצה?" אני אומרת תוך כדי פיהוק. "לא" עדי אומרת בתוקפנות שקצת מצחיקה אותי "את אוכלת כבר שישה ימים רצוף פיצה! דיי, אני הולכת לבשל. אוכל מוכן בעוד שעה וחצי!" היא אומרת בפנים זעופות ואני מתפוצצת מצחוק מולה. "אי אי המפקדת!" אני אומרת ברצינות שרק גורמת לשתינו לצחוק יותר.
היא יורדת למטה ואני ממהרת לקום מהמיטה. מסרקת את השער האדום והבוהק שלי, נזכרת שאני צריכה לקפוץ למספרה ולצבוע, כבר אפשר לראות בבירור את השורשים הבלונדינים שלי. אני מחליפה את הפיג'מה שלי בג'ינס צמוד לבן וחולצת גולף שחורה וארוכה, אני נועלת את הנעלים האדומות שלי, לוקחת חפיסת טיק טק וז'קט עור ורצה החוצה. "אני אחזור בזמן לאוכל!" אני צועקת לעדי ויוצאת מהבית. הרוח הקרירה מלווה אותי כשאני הולכת במורד הרחוב. אני מתהלכת בשקט, נושמת אוויר נקי אחרי שהייתי סגורה שבוע בבית. התעגעתי לתחושת החופשיות, לתחושת המדרכה, לריח הכביש, ריח העצים. לשקט הזה שממלא אותי כשאני הולכת ברחוב תוך כדי זימזום שיר.
Starry, starry night
Paint your palette blue and gray
Look out on a summer's day
With eyes that know the darkness in my soul
Shadows on the hills
Sketch the trees and the daffodils
Catch the breeze and the winter chills
In colors on the snowy linen land
Now I understand what you tried to say to me
And how you suffered for your sanity
How you tried to set them free
They would not listen, they did not know how
Perhaps they'll listen now
אני מזמזמת בשקט תוך כדי הליכה. אני מגיעה לבית המבוקש ודופקת בעדינות על הדלת. חיוך מתוק מתוק צבוע בליפסטיק ורוד פותח לי את הדלת. אני מחייכת אליה ופונה לקומה העליונה ודופקת על הדלת הראשונה. "מה???" קולה של יער בוקע מהחדר, היא פותחת את הדלת באיטיות. ואז צורחת וקופצת עלי. אני צוחקת בשקט וכשהיא נרגעת אני נכנסת לחדר. שם אני מקבלת חיבוק קצר יותר מאלמוג ששומר על הריחוק הפיזי שלו, אבל חיוך גדול נפרש לו על הפנים. "התגעגענו!" הוא אומר בהתרגשות. אני מחייכת בשתיקה ומתישבת על המיטה.
יער ואלמוג מספרים על הטיול שהיה להם בצפון, על המקומות שהם הלכו, על המוסיקה... ואני רק מספרת על ערימות פיצה שאכלתי, על הזמן עם עדי. "שמעתם כבר מנואה?" אלמוג שואל. "לא" אני עונה, "אבל זה רגיל, דודה שלי כתבה, אמרה שהכל בסדר, כנראה הוא ממש היה צריך את ההפסקה הזאת" אני ממלמלת. "אולי" יער ממלמלת גם היא.
"איך עדי?" אלמוג מפתיע אותי ומתעניין. "בסדר, נראה לי, היא עדיין בשוק שהוא לא אמר כלום, לא ברור לי אם היא יותר פגועה, עצובה, מאוכזבת או כועסת" הם מסתכלים עלי בהבנה. אני מרימה לרגע את הטלפון ורואה את השעה. "שיט!" אני אומרת, "אני צריכה לחזור הביתה, עדי מבשלת לנו ארוחת ערב", אני קמה במהירות. מחשבה מבזיקה בראשי, אני מפחדת להעלות את הנושא. בקושי רב אני מוציאה את המילים מהפה, "אתם רוצים לבוא?" אני שואלת במהירות, מפחדת ממה שיבוא אחר כך. "ברור" אלמוג קופץ מהמיטה והוא ויער נועלים בזריזות נעליים.
כעברו פחות מרבע שעה אני מוצאת את עצמי יושבת מסביב לשולחן עם יער, אלמוג ועדי, אוכלים פסטה, שניצלים, סלט ומרק ירקות שעדי בישלה לנו. עדי ויער יושבות אחת ליד השניה, מדברות וצוחקות. אני לא יודעת מה יותר היה מפתיע אותי, אם הן היו מסתדרות או לא. אלמוג מחייך כלפי חיוך קטן ואני מחייכת בחזרה.
***
השעה מאוחרת, עדי ואני מכורבלות במיטה שלי ומסתכלות על התקרה. "חמודים החברים שלך" עדי אומרת לבסוף. "הם לא החברים שלי..." אני ממלמלת כהרגלי. היא מסתכלת עלי וכעבור שתי שניות אנחנו מתפקעות מצחוק. "מה את רוצה?" אני אומרת, "אני רגילה". היא מחייכת, "אני יודעת, אבל עכשיו תצאי מההרגל שלך" אנחנו שותקות לכמה רגעים.
"למה את חושבת שהוא עשה את זה?" היא שואלת לאחר השתיקה. ידעתי שהשאלה הזאת תגיע, הייתי מופתעת שהיא מגיעה רק עכשיו. לא דיברנו על הנושא הזה בכלל כל החופש. "את מכירה אותו" אני מתחילה, "הוא צריך לפעמים הפסקה" אני ממלמלת, יודעת שזה לא מספיק.
"הוא אף פעם לא היה צריך הפסקה ממני" היא ממלמלת. "כנראה שהפעם זה היה רציני יותר, הוא כנראה היה צריך שקט יותר מתמיד". אני מחבקת אותה, מחכה שתבכה. אבל עדי חזקה, היא לא בוכה. "הוא מתנהג ממש מוזר בזמן האחרון" היא אומרת, כמו שהיא אומרת לי כבר מאז נובמבר. "אני יודעת, כשהוא יחזור תדברו" אני אומרת ומחבקת אותה חזק יותר. היא מהנהנת ומסתובבת לכבות את האור.
***
"Often I am upset that I cannot fall in love but I guess This avoids the stress of falling out of it
Are you tired of me yet? I’m a little sick right now but I swear When I’m ready I will fly us out of here
I’ll cut my hair, To make you stare, I’ll hide my chest And I’ll figure out a way to get us out of here"
אני מתהלכת במסדרון האפור. מתוך האוזניים שלי האליל הג'ינג'י שלי שר שאני בבית, אבל זה שקר אחד גדול. נואה חוזר היום, הוא יסע לעדי קודם כל. רק היום בבוקר נפרדנו אחת מהשנייה, מבטיחות שנסתמס. התגעגתי לזמנים שיכולנו להיות רק שתינו, אני באמת באמת אוהבת אותה.
"חזרנו" יער ואלמוג קופצים עלי מאחור ואני מחייכת. "כן" אני אומרת, "הרובטים הולכים להשתלט שוב" הם צוחקים ופונים לכיתה שלהם. אני ממשיכה ללכת במסדרון, מחכה לצלצול. הרעש הנורא מרעיד את המבנה ואני פונה לכיתה. מחביאה את האוזניה בתוך הקפוצ'ון שלי ומתיישבת בשורה האחרונה. המורה נכנסת והשיעור מתחיל, ואני רק חושבת על נואה, עדי, רובין שלי, והבית שאנחנו כולנו מחפשים.
Get a load of this monster He doesn’t know how to communicate
His mind is in a different place Will everybody please give him a little bit of space?
Get a load of this trainwrec
k His hair’s a mess and he doesn’t know who he is yet
But little do we know, the stars Welcome him with open arms
Time is
Slowly
Tracing his face
But strangely he feels at home in this place
אני סוגרת את המוסיקה ופונה לדף, לוקחת עט, ומתחילה לכתוב.
אם הייתי מים אז הייתי ים סוער, הרסני, מבולגן וכואב שפוגע בעצמו שוב ושוב בלי לשים לב.
אם הייתי שמש אז הייתי שקיעה, נעלמת לאט לאט, מתחבאת, שלא ישימו לב, ששוב לא אפגע.
אם הייתי נחל הייתי זורמת, זורמת רחוק עד שמגיעה למקום לא נודע, למקום שאוכל להיות בו לבד, רחוק מכל אדם שעשה או יעשה לי רע, רחוק מכל אדם שישבור לי את הלב, רחוק מכל אדם שאני ארמוס, רחוק מכל אדם שבגללי יהיה לו רע.
אם הייתי שיר הייתי שקטה, מלודיה מורכבת עם מילים עמוקות מלאות כאב ואהבה, ישירו אותי בשקט, כמעט בלחישה. שרק בודדים, כמעט אף אחד לא ישמע.
אם הייתי אש הייתי שורפת, שורפת אנשים לידי ופוגעת, שורפת לעצמי את הלב.
אם הייתי פחד הייתי בורחת, בורחת מכל מי שאי פעם יוכל לאהוב אותי, שהוא לא יתקרב.
אם הייתי דמעה הייתי זולגת במורד הלחי, עד שאפול על חולצת בטן שחורה, אותה תלבש בחורה שבדיוק כמוני מפחדת מעצמה.
אם הייתי שמחה הייתי רוקדת, בשדה של פרחים מסתחררת ומחייכת לעולם.
אם הייתי סרט הייתי מצטלמת, בשוטים חכמים בלי הרבה קאטים, מזוויות מעניינות ומשונות, שירגישו כמה חכם, מתוחכם, אמיץ ויהיר הבמאי שלי.
אם הייתי ספר הייתי ספר של 887 עמודים, ספר שמגולל את סיפורם של שני צעירים חכמים שרוצים להיות גדולים מכולם, לחקור ולהבין את היקום והאנושות ולנסות לשנות את העולם. האחד הוא אפריקאי, כישרוני, חתיך וחכם, מנגן בפסנתר, ספורטאי מצטיין ואהוב על כולם. השני הוא שחקן ואינטיליגנט ביותר, כולם יודעים שיש משהו שהוא מסתיר. וסיפורם יהיה כתוב בתוכי, על גבי 887 עמודים, הסיפור עליהם ועל החברה הפחות חכמה שלהם שמפריעה להם בדרכם.
אם הייתי צבע הייתי כחולה בהירה בהירה, כמעט שקופה, בהירה על גבי דף לבן. בקושי רואים אותי, אבל אני עדיין כאן.
אם הייתי עוגה הייתי עוגת שוקולד, מתוקה, קצת מרה ומאוד חמה.
אם הייתי תבלין הייתי פלפל שחור, מוסיפה טעם, אבל בקושי אפשר להבחין בנכחותה.
אם הייתי אני הייתי... אני
אני מים, אני שמש, אני נחל, אני שיר, אני אש, אני פחד, אני דמעה, אני שמחה, אני סרט, אני ספר, אני צבע, אני עוגה, אני תבלין, אני אני.
וזה מי שאני: אני ים, אני שקיעה, אני נחל שזורם. אני שיר פופ שקט או שיר רוק צועק, אני אש שבוערת ושורפת את הסביבה ואת עצמה, אני פחד שבורח למקום לא נודע. אני דמעה שזולגת, אני שמחה שמחייכת, אני סרט חכם ומרתק או קומדיה רומטית קיטשית ומפגרת, אני ספר ארוך על חיים ללא דרך, אני צבע אדום או כחול בהיר בהיר, אני עוגה מתוקה אבל כתבלין אני חריפה.
אני מי שאני, ואני אבודה, בתוך ים דימויים ומטאפורות אני לא מחזיקה. אני מחפשת אמת שתבוא ותציל אותי לפני שאטבע.
***
השירים שהופיעו בפרק:
don mclean - vincent
Cavetown – This is home