"הלוואי שהיה לי בן הומו. לפניכם פלוני, 25% גרמני, 25% רומני, 50% פולני, 100% שמאלני. לא תומך בכיבוש כוחני, לא מאמין בפיתרון לוחמני, סולד משלטון דורסני, בוגד במשטר פולשני. לא מפריד בין שחורים ולבנים, משתדל לא להתבטא באופן פוגעני. מי גזען, הומופוב, סקסיסט, וחשוך? לא אני! לא מגדיר את עצמי בורגני, לא מאמין בלהיות קיצוני, מאוד בעד אבל אין לי זין או ביצים להיות טבעוני. חילוני, גדלתי בין מושבים וקיבוצים, בלי מתח של יהודים, ערבים. בלי פיצוצים, תמיד אוכלוסיה די הומוגנית, למדתי בבית ספר מאוד פוטוגני, חונכתי על דרכי מה שנכון והוגן, התברכתי בסביבה עם מנטליות מודרנית. מעצבן אותי המוסד המיזוגני. רחוק מטווח הקסאמים של עזה, בדיוק מחוץ לרדיוס הקטיושות של חיזבאללה. לא חוויתי טרור ואף אינתיפאדה או פאזה. מצביע לעבודה אבל קשה לדמיין את בוז'י בתור ראש ממשלה. מעולם לא חסר לי דבר, אבל לא בן למשפחת עשירים. מצליח להסתדר בעצמי בעיקר, אבל בכל זאת נעזר לא מעט בהורים. וכמו שכבר הבנתם יש לי ערכים."
כן, זה מה שאני ממלמלת לעצמי בשקט בזמן עוד סבב שכזה. אותם מתבגרים שמדברים על אותם הדברים. אני פה בשביל ללמוד, לא בשביל לשמוע אחרים. ובזמן שאני שומעת אחרים אני ממלמלת לי בשקט, שרק אני אשמע, את מילותיו של טינג פנג הגאון! עד לפני שלוש שנים רציתי לעשות ספוקן וורד, רציתי להופיע בפואטרי סלאם ואז הבנתי שבשביל לעלות על במה צריך ביטחון, ואת זה אין לי. אז אני מסתפקת בלכתוב ושמישהו אחר יעלה ויגיד את מה שיש לי על הלב. כבר הספקתי להביך את עצמי היום מול כל המתבגרים האלו, והמבט הירוק שלו מרפרף עלי עכשיו. אני רוכנת לקחת טיק טק כדי שיסתכל על משהו אחר כבר. אבל גם אחרי שאני לוקחת שלושה ונותנת אחד מהם למיקה שיושבת לידי ומחייכת חיוך מתוק מתוק צבוע בליפסטיק וורוד, גם אחרי שאני דוחפת את השניים הנותרים לפה, הוא עדיין בוחן אותי במבטו הירוק. רואה אותי במשקפת ירוקה, המבט מרפרף לרגליים, ידיים, אף, עיניים, ואני רק רוצה שיפסיק, שיעלם, כדי שלא אצטרך להתעסק בירוק והכחול שמתערבבים אצלי בפנים.
הגשם רועש בחוץ, אני מסתכלת החוצה מהחלון, מקווה שהוא יפסיק בדקות הקרובות, לא תכננתי ללכת הביתה בגשם היום. חופשת חנוכה מתקרבת ובאה ויער ואלמוג כבר מתכננים תוכניות, לאן נלך ומה נעשה בשבוע החופש שנתנו לנו במתנה. לא מבינים שלי יש בגרות להתכונן אליה. ומה בעצם יקרה אם אני לא אעשה אותה? אוף, אני שונאת את בית הספר, שונאת לימודים. אף אחד לא מלמד אותי את מה שאני רוצה ללמוד, הם בוחרים בשבילי ואז מצפים שזה יכנס לי למוח, הורגים לי את הסקרנות שהרגה את החתול ואז בוחנים אותי על זה. נראה לי שאני אלך. אני לא יודעת לאן שני המשוגעים האלה מתכוונים לקחת אותי, אבל בחודשים האחרונים אפשר להגיד שלמדתי לסמוך עליהם. אז אולי ניסע לטייל, קצת נשתחרר. אני מקווה שאלמוג כבר הוציא רשיון, רק לפני חודש חגגנו לו 17, מה שאומר שהוא כבר אמור להיות בסוף התהליך. אני שונאת לנהוג וממש לא בא לי להסיע אותם שבוע מסביב למדינה. אני נשמעת לעצמי סנובית, מה קרה? הטון של המחשבות שלי מתחלף מסנוביות לספוקן וורד, אבל למה? איפה איבדתי את עצמי היום? בכללי, מה קרה בחודשים האחרונים? כשאני לא בודדה אני כבר לא אני? ונואה אומר שאני הוזה כל החיים... אני לא הוזה כי בדיוק עכשיו זה קרה, נהיו חברים וספיר נעלמה. ואולי ספיר רוצה להיעלם? רוצה להשתנות. אוף... אני מחכה שאורנה תקרא לדקל בשביל לקטוע לי את המחשבות. אבל היא לא עושה את זה, משאירה אותי עם עצמי לדקות הקרובות.
נואה נסע אתמול, הגיע מהאוניברסיטה לכמה שעות ונסע לשדה. חופשת חנוכה ארוכה הם מקבלים שם באוניברסיטה שלו, והוא נסע להירגע קצת, לבקר את דודה אמלי. אנחנו לא מחבבים במיוחד את אחותה של דאד, אבל זה מקום טוב להירגע בו. ונואה צריך את זה, אני יודעת. יש לו את הצורך ב- "social break" , לקחת פסק זמן. הוא כל הזמן מוקף באנשים והוא בן אדם שצריך את הלבד שלו כל כך שלפעמים, כשהיינו יותר קטנים. הוא היה חוזר הביתה מבית הספר ויורד לפסנתר, לא אומר לי מילה וסוגר את הדלת של החדר. היה לי קשה עם זה והייתי יושבת לפני הדלת הסגורה שלו ומקשיבה איך הוא מנגן, איך הוא מלחין לו יצירה חדשה. יושבת שם לפעמים גם שעה. והוא היה יוצא, לא מופתע שאני עומדת שם, מושיט לי יד ומחבק חזק, לוחש שהוא בסדר עכשיו.
אז כשקשה לו הוא בורח לדודה אמילי בניו יורק, הולך להיות עם המשפחה ולנסות להיכנס לסצנת הרוק, ללכת למועדונים של מוסיקה טובה, לראות סרטים, להתנתק מהחברה. והינה אורנה מעולה סוף סוף בטובה לקטוע לי את חוט המחשבה. אומרת לדקל שיתחיל כי זמננו קצוב. זה כבר נהיה כמעט קבוע שהוא אחרון, אני אוהבת את הסידור הזה כי זה גורם לי לחשוב על מה שהוא אמר כשאני חוזרת הביתה. ולא, אין לי מה להרהר בחיי האהבה שלי מיקה, או רוני, או איתן, מה קורה ביניהם בסוף? טוב נו, מחר אני אשאל את מיקה, היא בטח תדע. תזכירו לי שוב למה זה מעניין אותי? אוי נו ספיר תשתיקי את המחשבות ותקשיבי.
"מה יש לי להגיד? החיים אמורים להיות ברורים לי, נכון? הם ברורים לכולם. אז למה רק אני נוסע לי במנהרה של חושך כשכולם כבר מצאו את האור בקצה? ולמה אני נזרק פה על הדף כמו מטומטם במקום לקום, להצהיר מול כל העולם מי אני ומה אני, כי ככה עושים כולם, לא? אבל אני לא כולם. זה הדבר הראשון והאחרון שהבנתי על עצמי, שאני לא כולם. שאני אני, והם זה כולם, ולכולם יש את החוקים שלהם ולי יש את שלי. יש לי את המשפחה שלי והגיטרה שלי והמחברת שלי. המחברת שלי שלתוכה אני שופך הכל. אבל מה יקרה כשימאס לה לשמוע? כי אני בחור בן 19, כל החיים לפני, והמחברת היא היחידה שיודעת מה הם המכשולים שלפני. כי אני סיפרתי לה הכל כל השנים, כל הבנות שאהבתי, כל הגברים שהורידו אותי למטה, לתוך בור עמוק באדמה, המחברת יודעת הכל. ואלוהים גדול ושומע הכל אבל הוא בעצם לא קיים. אולי מבחינתכם הוא קיים, אבל בשבילי הוא הזיה, הזיה שאני קורא לה 'אוו מיי גאאד' כל פעם שקורה משהו רע, או מרגש, או חשוב, או כי סתם נפלה לי החביתה על הרצפה. האלוהים שלי הוא המחברת הזאת, כן כן, זאת הירוקה. ולמה אני שופך בה הכול במקום מול אנשים? לא יודע, אמא שאלה את זה פעם אחת לפני שבאו הסמים ולקחו אותה. ואתם עכשיו תוהים: הוא מתכוון לזה באמת? או שזאת רק מטאפורה? אמא שלו באמת מכורה? טוב, עדיף שנשאיר את זה ככה, באי וודאות, לפעמים לדעת זאת פשוט טעות. ומה המחברת הזאת יודעת בעצם חוץ מאת הכל? ומחברת, תקשיבי, אולי הגיע הזמן שלי ליפול? לבוא להגיד לבן אדם בעיניים מה שאני אומר לך שנים. ומה אני אומר? בין כל המילים. כל אלפי השירים, הטקסטים, הסיפורים. מה את מבינה מזה בכלל? שאני לא מבין בשיט את החיים"
דקל גומר לקרוא וסוגר את המחברת הירוקה שלו. אני לא ממש יודעת מה לחשוב אז אני רק נועצת בו עיניים כחולות, מקווה שהוא יקלוט משהו שאני עדיין לא הבנתי, כי עדיין לא מצאתי את הדעה שלי בנוגע לדבר הזה ששמעתי עכשיו. מעולם הוא לא היה יותר תוקפני, יותר פגיע ויותר פגוע ממה שראיתי אותו עכשיו, וזה מפחיד אותי.
אורנה סוגרת את השיעור ואני ממהרת החוצה, האוויר הרטוב של דצמבר שוטף אותי ואיתו גם טפטוף קל, אני ממהרת לאוטובוס כדי שבטעות הגשם לא יתפוס אותי ואני ארטב. והוא הולך אחרי עם עיניים ירוקות שנעוצות בגבי, אני יודעת שהוא יודע שאני לא יודעת מה לחשוב. אני עולה על האוטובס הכי מהר שאני יכולה ושמה לב ששוב המוח שלי נתקע על קצב ספוקן וורד עם דיבור מהיר, חרוזים, מסר ואני לא יודעת מה עוד. אוף, עשיתי את זה שוב. בדרך כלל אני פונה לאליל הג'ינג'י שלי בנסיעות אוטובוס, אבל הפעם כדי לנסות להתנתק אני מחליטה לשמוע את רועי, הידוע בכינוי "דומיננטי שלילי".
"אבא שלי מת, סבא שלי גם. אז כתבתי על זה הספד בפייסבוק, כדי להיות בן אדם" ורועי ממשיך לדבר על "חלאות הרשת החברתית" ואני ממשיכה לבהות בחלון האוטובוס, מחכה להגיע הביתה. והפלייליסט של פואטרי סלאם ממשיך וטינג שוב חוזר ומדבר על אלוהים (עם חתול) ועמית צפריר מסבירה לי מה זה לאהוב עם בעיות קשב וריכוז. ואני בתור מי שאין לה בעיות קשב וריכוז אומרת בוודאות שגם בלי, לאהוב זה לא עסק קל. יוצא מהפה של מי שמעולם לא התאהבה, או בעצם מהראש, כי לא אמרתי את זה בקול רם, נכון?
אני מגיעה הביתה ומזנקת על המיטה, ושוב מכניסה את עצמי לטראנס מוסיקה כדי להיפטר מהמועקה שלא ברור לי מאיפה היא הגיעה, ולא ברור לי איך אני אני כי אני לא מזהה את הדיבור שלי עצמי. אם נואה היה פה הוא היה מרגיע אותי. אז רוב יצטרך לעשות זאת במקומו.
"Cycling down town
Thought the fresh air would pick me up
Up up and away from the ground
But there’s no talking dog up here
Blowing up balloons with my dear
Hoped maybe I’d see a familiar face on my way
Passed by some cannabis seeds, it all smells exactly the same
I saw a girl in my dreams but I don’t remember her name
I guess it’s just another one of those days when I’m missing everything"
אני שרה איתו, אבל זה לא עוזר, לא מצליחה להתחבר לעצמי, מחכה להתעורר מהחלום הזה. אני לא יודעת מה עשה לי את זה. האם זאת אני שעושה לעצמי רע כל הזמן? יכול להיות שזה נואה שנסע והשאיר אותי לבד כאן. יכול להיות שאלו יער ואלמוג שהופכים אותי לרובוטים של החברה בלי להיות רובוטים בעצמם? זה נשמע דבר שהוא לא הגיוני, אבל אולי זאת המציאות. אולי כדאי שאני אלך לישון, אקום בבוקר ואצליח להבין מה הטעות? אבל השעה רק שש בערב, איך אני אמורה ללכת לישון? המחשבות שלי תוקפות אותי אחת אחרי השנייה. שמישהו יעצור שניה ויסביר לי מה קרה!
יש דפיקה על הדלת, אין לי כוח לפתוח. אני פותחת בכל זאת. "את יודעת מה קורה עם נואה?" עדי נכנסת לי לחדר בלי להתמהמה, שואלת ישר את השאלה, בלי לחכות בלי לראות אותי עומדת מולה, עוברת את משבר גיל ה-40 שלה בגיל עוד לא 18.
"נסע לדודה אמלי לאחת מההפסקות החברתיות שלו, למה?" אני אומרת את מה ששתינו יודעות. עדי מתיישבת על המיטה, נראה שהיא במצוקה, היא הולכת לבכות, אני לא בנויה לבכי עכשיו. אני מנסה להירגע, אבל מה קרה? מה היא לא ידעה?
אז לא, מסתבר שהיא לא ידעה. האח הדפוק שלי נסע בלי להגיד לחברה שלו בכלל. רק אמר שהוא צריך הפסקה, שכח להודיעה לה שההפסקה מתרחשת בניו יורק. והכי חשוב, שכח לספר לה שההפסקה היא גם ממנה. אני שונאת שהוא עושה את זה לאנשים, ואני יודעת שעדי תשרוד, כמו שהיא שרדה בפעמים שהוא חתך ונעלם כי הוא היה צריך הפסקה. שתינו שרדנו את זה, אבל נמאס. כמה הוא יכול לברוח מאיתנו? גם בלי להגיד, פשוט להיעלם. אני מסדרת לעדי את המזרון על הרצפה ומחבקת אותה, המשבר שלי יכול לחכות. אני יודעת איך זה כשנואה נעלם ומתעלם מכל ההודעות והשיחות. אני יושבת לידה כשהיא מתקשרת בפעם השביעית ושולחת את הודעה מספר 11. שתינו הולכות לישון בשמונה בערב כי לאף אחת מאיתנו כוח להתמודד עם היום. אנחנו הולכות לישון בתקווה שמחר נצליח לקום ולחייך, להבין את ההגיון בחוסר ההגיון. ואני שוכבת ומהרהרת במה שהוא אמר היום, מנסה להבין מאיפה הכעס הגיע... ואולי אנחנו מסונכרנים כי גם אני היום תוקפת יותר מידי. אבל רק בראש, רק את עצמי. ואולי אני בסוף אהרוג את עצמי. אבל לא בקטע של להתאבד, בקטע שבסופו של דבר הראש יתפוצץ מכל העלבונות, המילים והמחשבות שאני מצליפה בו. כי הלב והראש רבים ולי יש כבר סחרחות.
"הכל יהיה בסדר" עדי לוחשת לי מתוך השמיכה הוורודה שנתתי לה. אני מחייכת ואוחזת בידה. "כן..." ממלמלת, כבר חצי ישנה. "מחר הכל יראה אחת" אני אומרת משפט קלישאתי ולא נרדמת לפני שאני חושבת על האליל הג'ינג'י שלי. אבל האחרון שנכנס לי למחשבות שוב, מסרב לצאת, לקום וללכת. הבחור הירוק הזה, עם העיניים הירוקות והמבט הירוק, אני נרדמת לי עם חיוך ירוק משלי. כשבלב הכחול והירוק מתערבבים להם.
***
להלן השירים שהופיעו בפרק. (רוב השירים הפעם היו ספוקן וורד, קצת אחרת. אני ממליצה מאוד לשמוע את השירים שאני מוסיפה לפרקים, וגם לספוקן וורד, למרות שאת זה אולי יהיה קצת יותר קשה להכיל, אבל תנסו, מה יכול לקרות?)
הלוואי שיהיה לי בן הומו – טינג פנג (ספוקן וורד)
חלאות הרשת החברתית – דומיננטי שלילי (ספוקן וורד)
באו נדבר על אלוהים (עם חתול) – טינג פנג (ספוקן וורד)
בעיות קשב וריכוז – עמית צפריר (ספוקן וורד)
Another one of those days - cavetown