"כשנכנסתי לכיתה בפעם הראשונה אתה היית הראשון שראיתי" אדריאנה פתחה "כולם היו בולטים. חלק פטפטו, חלק היו לבושים כאילו הם על השטיח האדום, חלק בלטו ואתה נראית ממש מכונס בעצמך. אבל דווקא בגלל שכולם בלטו ואתה נראית כל כך מכונס ראיתי אותך ראשון. כולם נראו קופצניים, אתה היית בשקט ונראית כאילו אתה לא חלק. בגלל זה, אתה היית הכי בולט. וזה גרם לי לחשוב על כמה אתה כנראה ביישן, אם בכיתה שנראית כל כך מעורבבת ומגובשת אתה בצד. זה מה שגרם לי להתחיל לחבב אותך, השקט שלך, הדרך שבה נראית רגוע כשכל השאר היו קופצניים, הביישנות שלך שגרמה לך להיראות כל כך חמוד. בגלל זה הצעתי לך להיות השותף שלי למעבדה, אבל אתה דחית את ההצעה שלי. חשבת שאני מציעה לך רק כי חשבתי שאתה חכם, אבל זה לא היה נכון", היא נראתה קצת נעלבת.
"אני…" התחלתי להסביר לה למה דחיתי את ההצעה שלה אבל היא קטעה אותי, "זה בסדר, אני מבינה למה חשבת ככה. בכל מקרה, התחלתי לחבב אותך ורציתי שנהיה לפחות ידידים, אז שיקרתי. העמדתי פנים שאני לא טובה בפונקציות כדי להתחיל לדבר איתך, כי הבנתי שהביישנות שלך עלולה להרחיק אותך ממני אם אני אנסה להתקרב אליך".
באתי לומר שלא הייתי מרחיק אותה, אבל אז הבנתי שכנראה שכן הייתי עושה את זה, הבנתי את אדריאנה. פתאום הבחנתי שהיא בוכה, חלש. "אני לא כועס, אני מבין" ניסיתי לנחם אותה.
היא נתנה לי חיבוק גדול וכמה דקות אחרי כבר השארנו את זה מאחור.
כמה ימים עברו והיחסים ביני לבין אדריאנה נהיו טובים יותר ויותר, היא באה אלי יותר והקשר בינינו ממש התהדק. היינו חברים כל כך טובים שהתחלתי לשכוח את החברים האחרים שלי, בלי לשים לב.
פעם או פעמיים החלפתי איתם כמה מילים בהפסקה, אבל אז הלכתי לדבר עם אדריאנה.
אני חושב שזה קצת העציב את יותם בגלל שהוא היה החבר הכי קרוב שלי, אבל לא השקעתי בזה יותר מידי מחשבה כי לי תמיד היה מישהו להיות איתו, ובלי שהתכוונתי פגעתי בו.
פעם אחת, כשאדריאנה באה אלי, היה לנו ריב שאחריו לא דיברנו כמעט שבוע.
כשאדריאנה באה אלי התחלנו לעשות שיעורים. כשענינו על השאלות במתמטיקה היא שאלה אותי למה אני אף פעם לא מצביע בכיתה "הרי כשאנחנו עושים שיעורים ביחד אתה תמיד יודע את התשובה", היא אמרה לי. " אין את הביטחון העצמי" זאת הייתה האמת, אבל אדריאנה לא נראתה מרוצה מהתשובה.
"אתה מפחד לטעות? מלא ילדים טועים כשהם עונים וזה לא מפריע להם! אני מבינה שקצת חסר לך ביטחון עצמי אבל באמת, לוקאס, אתה ממש חכם וחוסר הביטחון הזה רק עוצר בעדך".
"חשבתי שחוסר הביטחון הזה הוא מה שאת אוהבת בי" עניתי לה, הרי זה מה שהיא סיפרה לי כמה ימים לפני.
"לא, אני אוהבת את הרוגע והשקט שלך. אני חושבת שאתה צריך לצבור קצת ביטחון עצמי, כי זה מובן שחלק קצת מרוחקים, אבל אתה ממש מרוחק מהכיתה, אני באמת חושבת שהחוסר ביטחון הזה מפריע ואני לא מבינה איך הוא לא מפריע לך".
זה ממש עיצבן אותי. בימים האחרונים אדריאנה נהייתה החברה הכי טובה שלי ועכשיו הרגשתי כאילו היא מחליטה עלי.
"את מתערבת יותר מידי! אני חסר ביטחון ואני באמת חושב שאת לא מבינה את זה. את מתנהגת כאילו זה סתם משהו שאני יכול להיפטר ממנו ברגע, כשבעצם זה לא משהו שאני חושב שאני יכול להיפטר ממנו בכלל".
עכשיו אדריאנה נראתה כועסת "אני חושבת שכדאי שאני אלך עכשיו", היא קמה, ניגשה אל הדלת והלכה. הבית שלה היה קרוב אז היא לא הייתה צריכה לחכות שאמא שלה תבוא לאסוף אותה.
למחרת הרגשתי יותר לבד מתמיד.
אדריאנה ואני לא דיברנו, וכשניגשתי ליותם הוא ממש התעצבן עלי "אתה חושב שאתה יכול לעזוב אותי, להיות בהפסקות רק עם אדריאנה, לא להתייחס אליי בכלל ואז כשאתם רבים ישר לבוא אלי?!", הבנתי שממש פגעתי בו, "מצטער" לחשתי.
בימים הבאים, כשלא דיברתי עם אדריאנה ולא דיברתי עם יותם הרגשתי ממש לבד, הפעם היחידה שהרגשתי בה יותר לבד הייתה אחרי שדניאל מת, כשהבנתי שהבן אדם הכי קרוב אלי לא יהיה שם בשבילי יותר. זה היה דומה לאיך שהרגשתי עכשיו, כי בלי לשים לב, הרחקתי את שני החברים הכי קרובים אלי.