אבא שלי קרא לי לאכול, אז ניגבתי את הדמעות וירדתי. כשירדתי ראיתי שאמא שלי שם, זה היה ממש מפתיע כי מאז שההורים שלי התגרשו אמא שלי אף פעם לא באה לבית של אבא שלי.
לא ידעתי איך להגיב לזה, היחסים ביניהם לא היו ממש טובים, שניהם אהבו אותי ואת אח שלי, אבל פחדתי שהם יתחילו לריב.
אמא שלי ראתה אותי יורד "יופי שבאת חמוד, בוא שב לאכול" זה היה ממש כאילו היא משתדלת להישאר רגועה ליד אבא שלי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן חמש. שנאתי להיות עם הורים גרושים אבל כעבור שנתיים בערך התרגלתי. התיישבתי ליד השולחן, "איך היה בבית ספר?" אמא שלי פתחה "שמעתי שהגיעה תלמידה חדשה", "כן, היא סבבה" עניתי.
אבא שלי המשיך "תקשיב חמוד, יש לך טיול שנתי בקרוב וזה כולל שינה, אני יודע שאתה לא אוהב טיולים עם הכיתה כי אתה לא רוצה ללכת הרבה ברגל", זה היה ממש לא נכון, הסיבה לכך הייתה שפעם אחת יצאתי לטיול ופשוט הרגשתי ממש לא שייך, לא רציתי לחוות את זה שוב אז סיפרתי להורים שלי שאני לא אוהב ללכת הרבה ברגל, מאז הם הרשו לי לא לצאת לטיולים או סיורים כיתתיים.
"אבל כיוון שזה הטיול הראשון שלך שכולל שינה, אנחנו רוצים שתלך", אבא שלי המשיך "זה ממש חשוב לדעתנו, בסדר?", ידעתי שאין טעם להתווכח "כן" אמרתי.
לא רציתי ללכת, אבל רציתי לרצות את ההורים שלי.
אחרי האוכל הלכתי לחדר שלי, לקחתי ספר וקראתי.
אני אוהב לקרוא כי זה מפלט בשבילי. לכמה רגעים אני מעמיד פנים שאני הילד האמיץ בסיפור, שלא פוחד, לדבר, לאתגר, או להילחם. תמיד קיוויתי להיות מישהו כזה, אבל אני לא. ואני לעולם לא אהיה, כי אני לא יכול. אני מתחיל לחשוב על להתערבב ואז אני חושב שוב. אני אומר לעצמי 'אתה לא מספיק טוב', 'מה אם ישפטו אותך?', 'מה אם יצחקו עליך?', 'מה אם תעצבן אותם? או את החברים המעטים שיש לך?', 'מה אם תאמר את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון ואז הכול יתרסק?' ובגלל כל אלה, אני לא מתערבב.
ועכשיו יהיה טיול שנתי ואני אצטרך לבלות עם כולם, ולהעמיד פנים שאני נהנה.
ככה חשבתי אז כשההורים שלי הודיעו לי על הטיול. לא ידעתי שהטיול ישנה את הכל בשבילי.