השטיח בצבע מוזר היום, הבחנתי. השערות קצת יותר כהות. העפתי מבט אל החלון שמולי, מנסה לראות אם השמש אולי השפיעה במקרה על הצבעים בחדר. הם כהים יותר, כאילו צללים עוברים בחדר. אני מגחכת וצוחקת על עצמי. ראיתי בזמן האחרון יותר מדי סרטי אימה. הסרט שראיתי אתמול היה מפחיד במיוחד, למרות שלעולם לא אודה על –
״ספיר?״ אורנה קוטעת את מחשבותיי. אני מתנערת ומסתכלת עליה. אוי שיט. הבטחתי לנואה שהיום אנסה להקשיב. הבטחתי לעצמי. אני מסתכלת עליה בעיני עגל.
״הממ?״ אני שואלת בטיפשות, ומביטה אל דקל שמטה את ראשו הצדה. לא ברור לי אם בביקורת או בגיחוך. אני נועצת בו מבט כחול עד שהוא מואיל בטובו להחזיר לי מבט ירוק ומחויך.
״את רוצה להקריא?״ אורנה שואלת אותי ולא מפסיקה ללעוס את המסטיק שלה. אני מהנהנת בהיסוס ופותחת את המחברת שלי באיטיות. מיקה לידי מחייכת לי חיוך מתוק מתוק צבוע בליפסטיק ורוד, הפעם אחד בהיר יותר, ומסמנת לי עם שפתיה בהצלחה ורודה. אני פותחת את הפה הצמא לטיק טק שבדיוק נגמר ומתחילה לדבר.
״סיפור פשוט, דף ועט, מגיעה יד ומתחילה לכתוב. כותבת עמודים על גבי עמודים, ואז עוצרת, לוקחת מצלמה ומצלמת. מצלמת הכול.
מצלמת אומנות אהבה ושמחה, מצלמת עצב רוע ושנאה, מצלמת מלחמות, מצלמת כישלונות, מצלמת פרידות ואכזבות, מצלמת רגעים קטנים של חסד.
מצלמת אמת, הוא מצלם את כל האמת, 24 פעמים אמת בשנייה.
והוא אמיתי ללא מסכות ושקרים, הוא ממשיך לצלם, ממשיך לכתוב ולחשוף את האמת של אחרים.״
אני גומרת, סוגרת את המחברת ורוכנת מהר לתיק להחזיר אותה ומגניבה לי עוד טיק טק לפני שהפה שלי ימות לגמרי, התמכרות קשה, אני יודעת. אני מרימה את ראשי לדקל שבמפתיע מפנה את מבטו הירוק דווקא לאורנה שבדיוק מתחילה לדבר. ״ספיר, הפעם אני רוצה לשמוע ממך. תספרי מה הייתה השאלה שלך?״ אני מהססת לרגע, עדיין לא התבקשתי לדבר בעצמי בכיתה, לא הייתי מוכנה לזה. חיפשתי במהירות את עיניו הירוקות של דקל וכשמצאתי אותן נרגעתי. ״הייתי צריכה לכתוב על כישרון שיש למישהו שאני מכירה והייתי רוצה שיהיה גם לי״ פתחתי, ״אח שלי, בנוסף למליון ושניים הדברים שהוא כישרוני בהם, הוא גם מצלם. בעיקר ווידאו אבל גם סטילס. ויש משהו מיוחד בזה... אני חושבת, כי יש דברים שאפשר לראות טוב יותר בתמונה מאשר במציאות״ אני גומרת את הנאום הקטן שלי, מובכת מהעבודה שהרגע נפתחתי ל-15 נערים ונערות פלוס מורה רועשת במיוחד בפעם הראשונה.
היה שקט לרגע, מיקה חייכה אלי עוד חיוך מתוק צבוע בליפסטיק ורוד, ודקל נעץ בי מבט ירוק וחושב. ״אוקי תודה ספיר״ אורנה אמרה ברשמיות, ״מי רוצה להקריא עכשיו?״.
אדם הקריא משהו, אחריו רוני. הייתי גאה בעצמי שלמדתי את השמות שלהם. מצאתי את עצמי חושבת על איתן ורוני ועל מה קרה בניהם, מצחיק אותי שפתאום זה אולי מעניין, אבל רק אולי מעניין אותי.
כבר יום שני לבית ספר, אני לא מאמינה שאני הולכת להיות ככה כל השנה... יש משהו כל כך סגור בבית ספר כל כך חונק. עם המסדרונות האפורים האלו וכל האנשים הדוחים האלו. שלא מדברים איתי ואני לא איתם, מזכירים לי רק כמה אני בודדה בעולם. פגשתי אתמול לפני השעה הראשונה את יער ואלמוג, הם נופפו לי לפני שנכנסו לשיעור הראשון שלהם לשנת הלימודים הנוכחית. אלמוג צעק לי שהוא כבר לא בוכה ויער מיהרה להגיד שזה רק בגלל שהיא הקימה אותו מהמיטה. הם מצחיקים אותי השניים האלו, אני לא יודעת להסביר למה.
״נשארנו עם אחד אחרון״ אומרת אורנה לקראת סוף השיעור ״מי לא הקריא עדיין?״, ידו של דקל זינקה לאוויר לפני שהיא גמרה לשאול את השאלה. הוא פתח את המחברת שלו בשקט, שפשף את ידו בג׳ינס הכחול שלו ופתח לדבר לפני שאורנה הספיקה להגיד מילה.
״באמצע היער, קרחת יער שקטה ומבודדת. אף אדם לא עובר שם, לא עבר שם וגם לא יעבור. ובקרחת היער מתפצלת הדרך, שני שבילים אחד ליד השני מתפצלים, כל אחד לכיוון אחר.
האחד הולך למקום אביבי, וממשיך בדרך בה הלכו יחד. למקומות שידע אך לא ידע. השני ממשיך בדרכו למקום חדש, מקום אחר, גדול ומפחיד, מקום רחוק.
הם תמיד היו בלתי נפרדים, תמיד הלכו בשביל אחד, בדרך אחת. איך הם יצליחו ללכת בנפרד?״
הוא הרים את מבטו הירוק ונעץ אותו במבטי הכחול. חייכתי אליו בביישנות והשפלתי את עיניי. אורנה סגרה כרגיל את השיעור ואני פניתי לקום. ״רגע ספיר״ מיקה עצרה אותי. ״מחר יער מציגה סרט אנימציה שהיא עבדה עליו כמעט שנה בתחרות אנימציה. היא לא תפסה אותך בבית ספר... אבל היא ממש תשמח אם תבואי״ מיקה מדברת במהירות ומוציאה מהתיק כרטיס ונותנת לי. אני ממלמלת תודה ושאני אחשוב על זה ויוצאת מהבניין. מתקדמת לכיוון האוטובוס ורואה את עיניו הירוקות נעוצות בגבי.
כל הדרך הביתה אני שומעת בלופים את השיר החדש, והממש טוב יש לציין, שלcavetown שהם הלהקה האהובה עליי בעולם הזה! והלהקה שגם לא מתכוונת להגיע לארץ בשום שלב. אני נכנסת הביתה מזמזמת את המילים, זורקת את התיק על הרצפה בכניסה. ״יש אוכל״ צועק קולו של אבא מהסלון. ״מה?״ אני צועקת בחזרה. ״פסטה״ הוא אומר בזמן שאני כבר הספקתי להגיע לסלון. אבא ישב שם על הספה רואה את תוכנית הבישול שלו. ״סבבה, אני אקח לי״ אני אומרת. ״דאד בבית?״ אני שואלת. ״כן, הוא בשיחת סקייפ עם אמלי״ ״אה...״ אני ממלמלת. ״הוא אכל?״ אני שואלת ״לא״ אבא עונה ״תכיני גם לו״ אני נכנסת למטבח ולקחת שתי קערות, אחת אדומה ואחת סגולה. בשתיהן אני שמה מהפסטה בשמנת פטריות ועוף שמונחת על השיש ומכניסה למיקרו ל-2 דקות. אני דופקת בזהירות על דלת חדר העבודה של דאד, פותחת אותה, מניחה לו את הקערה הסגולה על השולחן שמולו ומגניבה לו נשיקה קטנה על הלחי. ממלמלת שלום לדודה אמלי ועולה לחדרי.
לא הצלחתי עדיין להבין למה יער הזמינה אותי, אני מניחה שהיא ואלמוג מעוד מעריכים אותי, אין לי ממש מה לעשות מחר אז אני מחליטה שאלך. נואה עושה סרטי אנימציה, זה בדרך כלל מעניין. וחוץ מזה, מה יש לי להפסיד?