כשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר שלי, לחכות עד שהאוכל יהיה מוכן.
אח שלי, סטיב, היה באוניברסיטה, הוא עשה תואר בפילוסופיה. הוא היה יותר גדול ממני אבל לא הבכור. גם האח הבכור שלי, דניאל, לא היה בבית אבל הוא לא היה באוניברסיטה, הוא אף פעם לא יהיה באוניברסיטה, או בבית.
אני לא אראה אותו שוב לעולם.
הוא נפטר בתאונת דרכים לפני שנתיים, זה היה לי ממש קשה.
הפסיכולוג שלי תמיד חשב שבגלל זה הביטחון שלי ברצפה, שמעתי אותו אומר להורים שלי פעם בטלפון, "לוקאס היה שבור מאז שזה קרה, בגלל זה הביטחון שלו ירד". אבל זה חלק מהסיבה. לא היה לי ביטחון כי ביסודי ילדים התעללו בי. פשוטו כמשמעו. ילדים היו צוחקים עלי, יורדים עלי, מעליבים אותי, לא סיפרתי על זה להורים שלי, פחדתי מאותם ילדים.
דניאל גם לא ידע על זה אבל תמיד כשהוא ראה שבכיתי, למרות שהוא לא ידע שזה היה כי צחקו על השיער שלי, או על הבגדים שלבשתי, או כי קראו לי טיפש, או חנון, או פריק הוא עודד אותי. הוא היחיד שידע לעודד אותי באמת. הוא היה ניגש אלי ואומר לי שאין לי מה לבכות, שאני ילד מדהים ושהוא תמיד יהיה שם בשבילי, הוא אף פעם לא אמר לי להפסיק לבכות, הוא אמר שהוא חושב שזה ממש טוב שאני מוציא את הרגשות שלי. הוא תמיד היה נותן לי חיבוק ומספר לי איזה בדיחה מטופשת בניסיון להעלות לי חיוך על הפנים. הוא גרם לי לצחוק. גם כשהבדיחות שלו לא היו מצחיקות.
אחרי שהוא עבר מהעולם הזה לא היה מי שיאמר לי שאני מדהים, או שיספר לי בדיחות לא מצחיקות כשאני צריך עידוד. ההורים שלי וסטיב יכלו לעשות את זה אבל הם לא הצליחו לעודד אותי כמו שדניאל עשה את זה אז. הביטחון שלי ירד וירד.
חשבתי עליו ובכיתי, כי כל מה שנשאר לי ממנו זה התמונות שלנו והזיכרונות שלי.