אני יושבת במקום הקבוע שלי, מיקה לידי דקל מולי. ביקשתי מאורנה להיות אחרונה הפעם כי אני צריכה זמן לחשוב. אני יושבת וחושבת מה להגיד למיקה, כל מה שנואה אמר שבוע שעבר רץ לי בראש ואני יודעת שאני חייבת לעשות את זה, חייבת לדבר איתה, חייבת להיפתח לעולם. כבר כמעט סוף השיעור ואיתן, הבחור השרירי, מקריא משהו, אני לא ממש מקשיבה לו. אני רוכנת לקחת לי טיק טק מהתיק ואוטומטית מוציאה אחד נוסף ונותנת למיקה בלי מילים. היא מחייכת לי חיוך מתוק מתוק שהפעם צבוע בליפסטיק אדום ומכניסה את הטיק טק לפה.
״דקל אתה מוכן להקריא?״ אורנה שואלת . הוא פותח את המחברת הירוקה שלו בלי מילים, אני מתכוננת לצמרמורת שכבר מתחילה להשתלט לי על הגוף.
״צחוק, מילה שכזאת, מעשה שכזה. שמחה והומור המלווים בקולות מוזרים. אושר, תחושה שכזאת, אכזבה שכזאת. מה שכולנו רוצים אך מעטים מקבלים.״
הוא סוגר את המחברת בשקט ונותן לי עוד מבט ירוק, אני מחזירה לו אחד כחול. אנחנו ממשיכים להסתכל אחד לשני בעיניים עד שאורנה קוראת לי להתחיל. אני פותחת את המחברת שלי, לחוצה כתמיד, מעבירה יד בשיער ומתחילה לדבר.
"מחשבה, דבר שעובר לנו בראש. לפעמים עצוב, לפעמים שמח, לפעמים עמוק ומעניין ולפעמים סתם טיפשי וחסר משמעות. לפעמים מלא תבונה והבנה ולפעמים מרושע, מחשבה.
מחשבה על אהבה, חברות, אושר ושלום. מחשבה על שנאה, אכזריות, כאב ומלחמות. מחשבה על קוביית השוקולד האחרונה שבחפיסה. מחשבה, דבר כה פשוט ויפה. ואת, את מחשבה מיוחדת. מחשבה על אושר, שמחה, חברות, אהבה ותבונה, מחשבה על שלום הגינות ורעות. מחשבה יפה, שלא מפסיקה לחשוב בעצמה"
אורנה מחייכת וסוגרת את השיעור כרגיל. אני מלמלת בשפתיי יחד איתה "עבודה יפה כולם, מחר אני אשלח לכל אחד ואחד את השאלה שלו לשבוע הבא. אל תשכחו להעביר לי את הקטעים של היום ושיהיה לכם שבוע טוב, יצירתי ומלא בכתיבה" בניגוד לפעמים הקודמות אני לא ממהרת ללכת. אני רואה את פניו המבולבלות של דקל כשהוא מסתכל עלי סוגרת את התיק באיטיות ויושבת לי בכיסא, פותחת שוב את התיק ולוקחת לי טיק טק. הוא קם מהר כהרגלו ויוצא מהחדר מהר עם מבט מבולבל.
לאחר כמה שניות, כשאני כבר קמה עם תיק על הגב קורה מה שציפיתי שיקרה. מיקה עומדת מולי ובחיוך המתוק מתוק שלה, בשצף מילים צבועות בליפסטיק אדום היא מדברת אלי. '" אווו מייי גאאאד" היא כמעט צועקת. "זה היה ממש מרגש מה שכתבת, זה אל מישהי ספציפית?" היא שואלת. "כן חברה של אח שלי..." אני ממלמלת, "וואו זה ממש יפה" היא אומרת, מחכה כנראה שאני אחמיא לה, נראה לי שזה עובד ככה בעולם שבחוץ. "גם את כתבת ממש יפה" אני אומרת בחיוך מזויף מנסה להיזכר על מה היא בכלל כתבה והאם הקשבתי באותה השנייה.
"תקשיבי" היא אומרת "אני, איתן, רוני, אדם ושיר הולכים לאכול פיצה ברחוב המקביל, בא לך להצטרף?" אני חושבת לרגע, כמה נורא זה יכול להיות? מיקה ממש נחמדה למרות שהיא מקוללת, רוני אני חושבת גם בסדר, ואיתן שוויצר אבל גם. אני מנסה להיזכר מי אלו שיר ואדם... "בואי! פליייייז... יהיה כיף!" מיקה מפצירה בי, רוני ואיתן ועוד נער ונערה שאני מניחה שהם שיר ואדם מסמנים למיקה להזדרז מדלת הכניסה. אני נושמת נשימה עמוקה ומתרכזת חזק חזק בפרצוף של נואה כשהוא ישמע על זה. " סבבה אני באה" אני אומרת בביטחון שלא מתאים לי והולכת עם מיקה לכניסה.
"זאת ספיר" מיקה מציגה אותי. "אני שיר" אומרת לי הבחורה הג'ינג'ית "השיער שלך מושלם!" היא אומרת בהתרגשות מיותרת, "תודה" אני ממלמלת. אנחנו הולכים ביחד במורד הרחוב. מיקה ושיר מדברות על הסרט שמיקה הלכה לראות שבוע שעבר ועל האקס של שיר שהיא מפחדת לראות כשתחזור ללימודים, הן מנסות לשלב אותי בשיחה אבל אין לי ממש מה להגיד בנושא, "יש לך רק עוד שנה לראות אותו, אז את גומרת בית ספר ולא צריכה לראות אותו יותר בחיים" אני פולטת בסוף, מיקה מחייכת אלי ושיר אומרת שהיא אוהבת אותו ולא רוצה לאבד אותו, מפחדת שעכשיו יהיה מצב מביך והם לא יכלו לחזור להיות ידידים. רוני ואיתן הולכים מאחורינו בשקט. מיקה מספרת לי שהם יצאו שבוע שעבר ולא סיפרו עדיין מה היה, מסתבר שזה אמור לעניין אותי מאוד, אז עשיתי את עצמי מתעניינת. אדם הלך בראש, שומע מוסיקה באוזניות ושר בטירוף, לפעמים שיר ומיקה מצטרפות אליו.
ישבנו כולנו על הספסלים עם מגשי פיצה, אוכלים ומדברים. אני ישבתי שם, מנסה להשתלב בשיחה אבל פשוט לא מצליחה, אם זה הנושאים שעליהם דיברו, אם זאת הצורה. הרגשתי לבד יותר מאי פעם. אדם קם ראשון, מודיע שהוא הולך ושואל מי צריך טרמפ. שיר מיד קופצת. "איפה את גרה ספיר?" הוא שואל "אולי זה בדרך..." אני ממלמלת בשקט את הכתובת שלי, מקווה שזה לא ויהיה לי קצת שקט בנסיעה חזרה לבד באוטובוס. "את גרה שני רחובות ממני, בואי נלך ביחד" מיקה אומרת ומתחילה לקום. אני מקללת את עצמי בשקט. כולם עוזבים, משאירים את רוני ואיתן מאחור. מיקה, אדם ושיר מנסים לנחש מה הם הולכים לעשות, "הם ילכו אליו והם יעשו את זה" שיר אומרת בהתרגשות. "הם לא, הם ישארו שם על הספסל ויתמזמזו" מיקה מוסיפה, "אין מצב!" אדם אומר "הוא ייקח אותה אליו והוא לגמרי ידפוק אותה!".
מה זה המילים האלו? לכולם יש כל כך הרבה תיאורים ומילים עקיפות, הם לא יכולים פשוט להגיד את המילה סקס? מה, זה מפחיד אותם? אבל הם בכל זאת רודפים אחרי זה כל היום. אדם ושיר נפרדים בחיבוקים ונישוקים ממיקה, מנופפים לי לשלום ונכנסים למכונית של אדם. אני ממשיכה ללכת לצד מיקה, מקשיבה לתאוריות שלה לגבי רוני ואיתן, על ההופעה של עומר אדם שהיא הייתה בה שבוע שעבר עם חברה, על הגיוס שהיא מחכה לו כבר כמעט שנה ונדחה כל הזמן. אני הולכת לידה, מקשיבה בחצי אוזן, מהנהנת כשצריך, צוחקת כשצריך ושוב מהנהנת, הפעם בשלילה.
וככה זה כל הדרך, מהרחוב לתחנה, מהתחנה לאוטובוס, מהאוטובוס לרחוב, עד שאנחנו מגיעות לבית שלה, מסתבר שאני עוברת לידו לפחות שלוש פעמים ביום, כשאני יוצאת מהבית.
אני מרגישה את הנשיות שלי יוצאת לי מבין הרגליים, הזמן שלי בחודש הגיע! ועוד דקה נהר של דם ימלא לי את המכנסיים. אני מבקשת ממיקה בשקט לעלות לשירותים. היא כמובן מחייכת לי חיוך מתוק מתוק צבוע בליפסטיק אדום ופותחת לי את הדלת. מיקה מראה לי איפה השירותים ואני רצה אליהם במהירות, נועלת את הדלת ובמהירות ומיומנות דוחפת טמפון ומסתכלת בתקווה על התחתונים. לא התלכלכתי, קרה נס. אני יוצאת מהשירותים והולכת לסלון להגיד למיקה תודה ולהיפרד. בסלון יושבים נער ונערה שנראים לי מוכרים, ורואים פרק של שרלוק בטלוויזיה. מיקה יושבת לידם על הספה ומתעסקת בטלפון. "תודה מיקה" אני אומרת והיא מסתובבת אלי "אני הולכת" מיקה קמה לחבק אותי ואני מחבקת אותה בחזרה, מנסה לגמור עם המצב הלא נעים כמה שיותר מהר ולהגיע הביתה, להתקשר לנואה ולהגיד לו שזה היה אסון מוחלט, גם אם מיקה לא כזו רעה. הנער והנערה המוכרים עצרו את הפרק וקמו בחיפזון "את ספיר שחר?" הבחורה מבניהם, שערה שחור וקצר, ממש כמו קסדה על ראשה שאלה אותי בהתרגשות, ,"כן...." מנסה להיזכר מאיפה אני מכירה אותם, ולמה הם יודעים את השם שלי.
"אני יער" היא ממהרת לדבר "וזה אלמוג אח שלי" היא מצביעה על הנער העומד לצידה, שערו בלונדיני, עיניו כחולות והוא לובש חולצה מכופתרת. מי לובש חולצה מכופתרת בבית? "אנחנו לומדים בשכבה מתחתיך, קראנו את פרויקט הגמר שלך בסוף שנה שעברה" יער מוסיפה במהירות. "זה שאף אחד לא קרא..." אלמוג מוסיף ויער נועצת בו מבט מאשים.
אני מבינה עכשיו מאיפה אני מכירה אותם. אף אחד לא נשאר לפרזנטציה שלי בסוף השנה, הייתי אחרונה להציג את פרוייקט הגמר שלה, נשארו כמה מורים ושני תלמידים מהשכבה מתחתיי. "בקיצור, מה שאנחנו מנסים להגיד, זה שזה ממש הרשים אותנו, כאילו ממש. זה היה מעניין מאוד." יער אומרת במהירות. "שנינו מגדירים את עצמנו כ- braini people וזה היה ממש מעניין כל המתח הזה בין הלב לראש, וזה שחקרת את הניגודים בינך לבין אח שלך" אלמוג מוסיף במהירות. מיקה שנעלמה לטלפון שלה חוזרת לשיחה. "כל פעם שיש לנו ריב הם אומרים שאני והם פשוט לא חושבים אותו דבר כי אני- heartzi person והם לא..." היא מחייכת "לא ידעתי שזאת את, הם מדברים על הפרויקט שלך כל הזמן".
אין סיכוי שיש לי מעריצים. זה לא יכול להיות. במבט חטוף ביער ואלמוג אני יכולה לזהות שגם הם לא משתלבים, שניהם נראים כמו אנשים שאוהבים לצאת ממסגרות. זה לא אומר שאני הולכת להיות חברה שלהם, ממש לא, זה רק אומר שהם לא מיינסטרים, זה הכל. "תודה, ממש תודה" אני אומרת בנימוס מזויף. "אני חייבת ללכת, נתראה שבוע הבא מיקה, ואתכם אני מניחה שאני אראה ביום חמישי בבית ספר". יער נופלת על הספה בייאוש, "1 בספטמבר היום הנורא בשנה!" "back to school…" אלמוג מוסיף. שנייה לפני שאני יוצאת מהדלת אני מסתובבת. "There is nothing we can do about it guys, so stop crying! See you at school".
הם מילמלו מאחורי ביי ויצאתי החוצה. נושמת את האוויר הנקי ויודעת ששום דבר לא השתנה. נואה לא יכול לעשות עם זה יותר שום דבר, ניסיתי, באמת שכן. אל כנראה שנועדתי להיות בודדה.