היום שבו אנדריאנה הגיעה היה היום הנוראי בחיי.
היא הייתה מושלמת, וזה מה ששבר לי את הלב.
היום התחיל כרגיל, למדנו תנ"ך, שפה ומדעים, וקצת אחרי שהשיעור הרביעי התחיל היא נכנסה לכיתה.
היה לה מבטא איטלקי מדהים והוקסמתי ברגע שהיא אמרה "סליחה על האיחור".
בהיתי בה חצי מהשיעור וחשבתי על כמה היא יפה, עם השיער החום שלה. העיניים הירוקות. היא הייתה מדהימה, וזה הרס אותי כי ידעתי שאני לא אוכל לאזור אומץ ולהתקרב אליה.
פתאום המורה עמד מולי ושאל אם אני יודע את התשובה לשאלה, הבעיה הייתה שלא הקשבתי. פעם ראשונה שלא הקשבתי בשיעור, והמורה שואל אותי שאלה. לא ידעתי מה לומר אבל במזל לא הייתי צריך. קול עדין עם מבטא איטלקי ענה "9,025", הסתכלתי לצד וראיתי את אדריאנה, "תשובה נכונה, אבל לא ידעתי שאת לוקאס" משפט קלאסי של מורים, חשבתי לעצמי. ככה המורה שלי למתמטיקה, מקובעת.
היום המשיך, וכשהפעמון צלצל להפסקה עומר, חבר שלי, הגיע לשולחן שלי ופשוט אמר: "אל תחלום בהקיץ, אתה ממש לא בליגה שלה".
כדאי לציין שה"חבר" הזה לא היה הכי נחמד כלפי שיש.
אחרי שהוא הלך אדריאנה ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה להיות הזוג שלה במעבדה.
הנחתי שהיא הציעה לי כי היא בטח חשבה שאני טוב במדעים, אז אמרתי לה "אני לא טוב במדעים כמו שחשבת" ואז היא הסתכלה עלי במבט נעלב ואמרה "לא בגלל זה ביקשתי" והלכה למקום שלה.
אחרי שהיה צלצול והמורה נכנס לכיתה קלטתי שאדריאנה מסתכלת עלי. זה היה קצת כאילו היא בחנה אותי, אבל הבנתי שזה כנראה בגלל שהיא לא רגילה לסירוב.
כשנגמרו הלימודים קמתי והחבר הכי טוב שלי, יותם, ניגש אליי " שמח שמצאת לך מישהי שמתאימה לך" למרות הלגלוג בקול שלו ידעתי שהוא יתמוך בי אם אני ארצה להציע לאדריאנה להיות החברה שלי, אבל לא היה לי אכפת כי ממילא לא תכננתי להציע לה.
בדרך חזור ראיתי את אדריאנה מדברת עם ג׳יין. הילדה הכי מקובלת בכיתה והילדה הקודמת שחיבבתי.
לא ידעתי על מה הן מדברות, אבל לא העלתי על דעתי שהן מדברות עלי.