השמש האירה את החדר האפל שלי, ערימות מבולגנות של דפים ומחברות היו פזורות על המיטה. הצלחתי להתעורר בקושי ושפשפתי את פניי, תוהה מה השעה. וויל עדיין ישן עליי, אוחז בחוזקה בחולצה השחורה שלי. לאחר כמה דקות של הסתכלות על התקרה לקחתי החלטה לקום, שזה לא דבר קל אם מחשיבים את העובדה שחתול שחור ושמן יושב לי על החזה. בעדינות, משתדלת שלא להעיר את וויל, קמתי מהמיטה, שלפתי מהארון חזייה שחורה וניסיתי ללבוש אותה בלי להוריד את החולצה. לאחר כמה ניסיונות התייאשתי, הורדתי את החולצה לבשתי את החזייה ובעצבים לבשתי שוב את החולצה. בנמנום עצלני נכנסתי למקלחת והתחלתי לסרק את השער. הראש שלי לא עובד בבוקר, הוא נטול מחשבות. זה נותן לי שעה לנשום לפני שהמחשבות שלי יתחילו לתקוף אותי. לאחר שגמרתי להסתרק פניתי לצחצח שיניים, דבר שאני ממש לא אוהבת. אני פותחת חבילה חדשה של תיק תק תפוז ומכניסה שניים לפה, אני מכורה, אני יודעת. דופקים בדלת, באמת? אבא בעבודה, יש מצב שדאד נשאר בבית? אני צועקת שרגע ומסיימת במהירות. תוך פחות משנייה אני פותחת את הדלת, ערימת תלתלים חומים ועיניים אפורות מחייכים אלי חיוך גדול שקורא לי: "בוקר טוב ישנונית" ואני בלי לחשוב פשוט קופצת ונתלית עליה בחיבוק גדול. "את מועכת אותי!!" עדי צועקת לי מתוך החיבוק. "שתקי!" אני מחזירה לה. לבסוף אני מסכימה לשחרר אותה. "הייתם אמורים להגיע רק בעוד שבוע!" אני אומרת בהתרגשות. "אנחנו פה היום" עדי אומרת בחיוך "עכשיו לכי ותעזרי במטבח, אני מסדרת שולחן" לקח לי בדיוק חמש שניות לרדת במדרגות ולרוץ למטבח, יכולתי לראות את החיוך של עדי גם מבלי להסתובב. ושם הוא עמד, מסדר את הפנקייקים המפורסמים שלו בערימה
זה ככה כל פעם שעדי ונואה באים לבקר. מכינים פנקייקים, חותכים פירות, מכינים גבינה מתוקה והרבה סירופ שוקולד. ההורים לא בבית אז אוכלים בסלון תוך צפייה בסרט. אני מתגעגעת לימים שנואה היה בבית כל הזמן, שהמנגינות שהוא הלחין היו מתנגנות בשעות לילה מאוחרות, שהיינו צריכים לנקות את השברים ביחד אחרי שבאמצע סלטה הוא שבר איזה משהו, שוב. מתגעגעת לשבתות של בהייה בתקרה בזמן שאני משחקת בשיער המקורזל שלו. אבל בשלב מסוים גם נואה היה צריך לעזוב את הבית. קנה דירה שכורה עם עדי קרוב לאוניברסיטה. הוא לומד קולנוע, היא לומדת פסיכולוגיה, ולא הוא לא היה יכול למצוא מישהי יותר מדהימה ממנה.
"מפגרת, במה את בוהה?" הוא קוטע לי את קוו המחשבה, אני רצה ונזרקת לזרועותיו והוא מחבק אותי חזק. "עשיתם לי התקף לב" אני אומרת כשהוא משחרר אותי. "שקרנית" הוא אומר ופורע את שערי "את אוהבת הפתעות", אח גדול שתמיד צודק זה ממש מתיש לפעמים. ולכן במקום פשוט עמדתי שם מושכת קלות בתלתלים הקטנים והמקורזלים שבקדמת השיער שלו כהרגלי. הוא מחייך ומתחמק מהיד שלי, כהרגלו. "אתם מתכוונים לבוא מתישהו?" עדי צועקת מהסלון "זה תורך לבחור סרט, ואם אני אראה עוד פעם אחת את הנסיכה הקסומה אני אקיא, אז כנראה שלא" נואה צועק לה בחזרה. אני מצחקקת ופונה להעביר את הפנקייקים לסלון. "אני חשבתי..." עדי מחכה לשקט, לוקחת לה את הרגע הדרמתי שלה "סקוט נגד העולם?" היא קיבלה בדיוק מה שהיא רצתה, תוך פחות מדקה כל האוכל היה על השולחן, אני, נואה וגם וויל ישובים דרוכים על הספה. אני אוהבת את המסורת שלנו ואני אוהבת אותם, אח שלי הגדול, שאולי נראה הכי שונה ממני בעולם. כי אני ממש חיוורת והוא שחור לגמרי, יש לו כריזמה מתפרצת ואני סתם מתבודדת. אבל אנחנו דומים בהרבה דברים, ואין אדם שמבין אותי ומכיר אותי יותר ממנו. וכמובן שעדי, היא נכנסה לחיי לפני 5 שנים ומיד אמרתי שאם לא הייתי הטרו מיד הייתי מתאהבת בה! סיבות? לדוגמא היא מפנה מהשולחן, זה חוק לא קבוע. בשקט היא עושה את כל העבודה השחורה כדי שלי ולנואה יהיה זמן להשלים פערים.
"אז נרשמת לכתיבה?" הוא שואל בזמן שהוא בכפייתיות מסדר את ערימות הדפים שלי, ערימה לכל חודש. "כן, כבר הלכתי. אתמול היה השיעור השלישי" אני אומרת... יודעת מה הוא רוצה לשאול. "ואיך שם?" הוא מתחמק מעצמו "איך המורה?", "היא סבבה, הכל טוב" אני עונה, נועצת בו את העיניים הכחולות שלי מחכה שיגיע לשאלה המתבקשת. "ו... פגשת אנשים?" הוא שואל סוף סוף. "אנשים, אתה יודע... לא משהו מיוחד... הם אותו הדבר, לא דיברתי עם אף אחד" אני עונה. הוא מסכל עלי בפרצוף הזה שלו. הראש נוטה לצד ימין והעיניים הכהות נועצות בי מבט שאומר לי, בלי מילים: באמת?! תתגברי על עצמך! המבט הזה הורג אותי כל פעם מחדש, ולפני שויכוח התחיל, אני יודעת שהוא כבר ניצח. "מה?!?!" אני מנסה להתגונן כל עוד אני יכולה "הם לא שונים! יש איזו ברבי אחת שמדברת איתי כל הזמן, מנסה להתחבר... היא מקוללת, הם כולם שם מקוללים!" הוא שונא שאני משתמשת במילה הזאת. הוא קם ומתחיל להסתובב ולזוז בחדר כהרגלו "את והמקוללים שלך!" הוא מתחיל להתעצבן "קללת המיינסטרים! מי ישמע, את באמת רוצה להמשיך להתבודד כל החיים? זה מה שאת רוצה? באמת אני שואל אותך" אני מתחילה להרגיש איך אני מסכימה איתו. אוף די אני שונאת שהוא צודק כל הזמן, או שזאת אני שתמיד טועה. "זה לא מזיז לי להיות לבד! ואתה יודע את זה. אני לא צריכה אותם, יש לי אותך ואת עדי ואת אבא ואת דאד!" אני ממשיכה לעמוד בעמדה שלי למרות שמזמן כבר עזבתי אותה, והוא יודע את זה. גם וייל שיושב זקוף על המיטה ומקשיב לכל מילה, גם הוא יודע. גלגלי השיניים במוח של נואה עובדים במהירות מסחררת "יש לברבי המקוללת הזאת שם?" הוא שואל בציניות. "מיקה" אני עונה. "אוקי" הוא אומר, התוכנית התגבשה לו בראש "את תלכי בשבוע הבא ותדברי עם מיקה, תנסי להיפגש איתה מחוץ לשיעור" אני מנסה לקטוע אותו אבל הוא ממשיך לדבר. "ואת לא תעשי את זה כי אני אמרתי לך, את תעשי את זה בשביל עצמך וכי את רוצה!"
שתיקה לכמה רגעים, האח החכם שלי ניצח שוב וגורם לי לעשות רק טוב לעצמי, הוא לא יודע כמה אני מעריכה את זה. "למה אתה תמיד צודק?" אני אומרת בחיוך "זאת את שתמיד טועה!" הוא עונה לי באותו חיוך וזורק עלי כרית. קרב כריות מתחיל ו-וויל רץ לתפוס מחסה מאחורי הארון. "מפגר!" אני זורקת לעברו "לבנה!" הוא זורק לעברי! "סליחה מה זאת הגזענות הזאת?" אני ממהרת לענות. "לי מותר, לך אסור" הוא עונה ברצינות גמורה שרק אני יודעת שזאת בכלל בדיחה אחת גדולה. "אז לך מותר לקרוא לי לבנה אבל לי אסור לקרוא לך שחור?" אני הולכת עם המשחק שלו "בדיוק!" הוא אומר וזורק עלי עוד כרית. "גזען" אני קוראת. "שני משוגעים אתם מתכוונים לרדת כבר?" עדי קוראת לנו מלמטה. "כן באים!" נואה צועק לה, מחייך לי ומרים את גבותיו, אני מחייכת לאור הסימן הקטן שלנו. "אתה אומר היי או רוצה להרוג אותי?" אני שואלת בחיוך. "הכול ביין היי לאני רוצה להרוג אותך! כרגע אמרתי: אני יורד למטה, תתלבשי כבר יא עצלנית ובואי" הוא אומר ויוצא מהחדר. אני מצחקקת אחריו בשקט.
ושוב, כמו תמיד אחרי שיחה איתו, אני מתחילה להבין את מה שהוא אומר, אני בטוחה שיש עוד נואה ועוד עדי בעולם, לא כולם הולכים עם הזרם. דקל למשל... אני מעיפה את המחשבה מהראש. סיכמתי עם עצמי שאני לא הולכת לחשוב על דקל, או לדבר על דקל, יש דברים שאם מדברים או חושבים עליהם פשוט נהרסים. אני בוחרת לי חולצה אדומה ומכנס שחור ומתלבשת במהירות, נועלת את הנעליים הגבוהות והשחורות שלי ורצה למטה. נואה ממשיך לדבר ולהשוויץ בעובדה שיש לו שרוך אחד שחור ואחד אדום, כמו ילד בכיתה ג', ואני ועדי מצחקקות. הימים של שלנו ביחד הם הימים שאני מרגישה שייכת, דבר שאני רודפת אחריו כל הזמן מסתבר. אנחנו נכנסים למכונית האפורה של דאד לאחר ויכוח ארוך בין עדי לנואה מי ינהג. כמובן שנואה ניצח כי... כי הוא פשוט נואה.
לא ברור לי לאן אנחנו נוסעים, אבל אני גם לא שואלת. אני יושבת במושב האחורי ומחייכת לי בשקט. עוד מעט נגיע לאיזה פארק כדי שנואה יוכל להשוויץ בסלטות שלו לכל העולם בזמן שאני ועדי מנסות לנחש מה עובר לאנשים זרים בראש. או שנלך לים כדי... לעשות בדיוק אותו דבר רק ליד המים. כי עדי אוהבת את החוף ונואה אוהב לשחות ולהשוויץ בקוביות שוקולד שלו. אני מקבלת הודעה מאורנה, שאלה שעליה אני צריכה לענות, לפעם הבאה.