פעם חשבתי ששום דבר לא משתנה, אנחנו אלה שמשתנים בעוד שהכול נשאר אותו דבר.
הבעיה איתי זה שאף פעם לא יהיה לי את האומץ להשתנות.
אף פעם לא יהיה לי את הביטחון העצמי להעיר משהו לאחד הילדים המקובלים, או לומר למישהי שאני מחבב אותה, גם אם אני אחשוב שיש סיכוי שהיא מחבבת אותי בחזרה.
אבל עכשיו אני חושב שדברים משתנים והם משנים אותנו, ושכל שינוי, קטן ככל שיהיה, יכול להשפיע על מישהו.
מה ששינה אותי היה שינוי קטן מאוד, פצפון, שלא מתקרב לשינויים אחרים שקרו לי בחיים, לא, מה ששינה אותי הייתה מישהי, שהייתה השינוי הכי קטן אבל עם האפקט הכי גדול.
כיתה ז' התחילה לי כסיוט, זה לא שעשו על חרם או משהו, וכן היו לי חברים, הבעיה הייתה אני, לא הכיתה.
תמיד הייתי ילד שקט, אחד שלא מעיר הערות, אחד שלא יביע את הדעה שלו, אחד שיעדיף ללכת לשאול את המחנכת משהו באופן פרטי במקום להציג את השאלה לכלל הכיתה.
אני אחד ללא ביטחון עצמי, אחד שתמיד יפחד שהוא יגיד משהו שיצחקו עליו, ישפטו אותו, או יכעסו עליו בגללו.
אחד שיפחד לענות על תשובה בכיתה כי הוא לא בטוח שהוא צודק בה, גם אם תמיד הוא רואה שהתשובה שהמורה אמרה שהיא הנכונה, היא אותה תשובה שהוא כתב.
חשבתי שכיתה ז' תהיה מופלאה, שיהיו לי הרבה חברים, ושסוף סוף יהיה לי ביטחון עצמי.
אבל חשבתי לא נכון, לקח לי חצי שנה לרכוש שני חברים, בקושי השתתפתי בכיתה, וממש לא היה לי ביטחון עצמי.
תמיד התרחקתי מהילדים הכריזמטיים והזורמים, כי לא הייתי כמוהם.
הייתה ילדה אחת שחיבבתי אבל אף פעם לא דיברתי איתה, למרות שאני חושב שהיא יכלה לחבב אותי גם אם היא הכירה אותי יותר טוב, אבל לא אזרתי אומץ לדבר איתה והיא נהייתה החברה של אחד מהמקובלים.
האמת שציפיתי שזה יקרה, היא הייתה ממש מקובלת.
הרבה פעמים היו כל מיני פעילויות כיתתיות שלא רציתי להשתתף כי פחדתי, אני לא יכול לומר ממה כי אני לא יודע בדיוק, פשוט פחדתי.
אבל הכול השתנה כשאנדריאנה הגיעה לכיתה.
היא שינתה אותי.