אני נכנסת לחדר העגול ומתיישבת באחד מהכיסאות הריקים. חבורה של 15 נערים רצים ומדברים מעליי. הם נראים רגילים, בדיוק כמו אותם בני נוער שאני מכירה, כי גם פה אני שונה. זה השבוע השלישי שאני מגיע למקום הזה, אך ורק כדי להרגיש שייכת, אני רוצה להיות שייכת, אני פשוט לא יודעת איך. ופה אני פורקת. השעה כבר שלוש, הוא כמובן מאחר. אורנה מנסה לגרום לכולם לשבת ומתחילה להקריא שמות. "ספיר?" היא קוראת. "פה..." אני ממלמלת. הדלת נפתחת במהירות והוא עומד בדלת "סליחה שאיחרתי" אומר בדיוק כמו בפעם הקודמת וממהר להתיישב בכיסא הפנוי שמולי, הוא נועץ בי את עיניו הירוקות, אני ממהרת להוציא קופסא של טיק טק תפוז מהתיק וממהרת לדחוף שניים לפה, שוב כמו סם. "אפשר גם אחד?" מיקה הבחורה שלידי לוחשת ומחייכת חיוך מתוק צבוע בליפסטיק ורוד. בלי מילים אני מעבירה לה אחד ומחזירה בשקט את הקופסא לתיק. אני משתדלת שלא לדבר יותר מידי, דיבור זה דבר כל כך תת רמה. למה צריך לדבר כשאפשר לראות? להעביר מחשבות? מילים מלאות חיים בכתיבה, בשירים בסיפורים בסרטים, במחשבות של כולנו. דיבור יום יומי וסתמי מעליב את המילים. "דקל אתה רוצה להתחיל?" אורנה קוטעת לי את המחשבות, שוב. בלי מילים הוא פותח את המחברת הירוקה שלו. משפשף בידו את הג'ינס הכחול ומתחיל לדבר, ברגע זה כמו תמיד אני נשאבת למילים שלו.
"קוסם טוב לא חושף את הקסמים שלו, קוסם טוב מחביא אותם מתחת לגלימה. קוסם טוב לא מבקש עזרה מהקהל, קוסם טוב עושה הכול בעצמו."
הוא סוגר את המחברת ונועץ בי מבט ירוק, אני נועצת בו בחזרה מבט כחול. אורנה וחבורת המתבגרים מדברים על זה, אני לא מקשיבה, אני יודעת מה אני חושבת על השיר גם בלי שהם יגידו לי. אני יודעת שאני מעליבה את המילים כשאני אומרת את זה אבל אני ממש רוצה מלפפון חמוץ עכשיו, וכמובן שאין לי כי המזל שלי בקרשים. במקום זה אני רוכנת לתיק ומוציאה שוב שני טיק טק תפוז ודוחפת לפה, זה באמת ממכר . "מי הבא בתור?" אורנה שואלת תוך כדי לעיסה מעצבנת ורועשת של מסטיק. "אני יכולה" אומרת נערה עם שער חום וארוך, אני חושבת שקוראים לה רוני, אני לא בטוחה. היא מקריאה משהו, כי מה עוד היא יכולה לעשות? אני לא מצליחה להבין איך אנשים כל כך מיינסטרים אוהבים להיות מיינסטרים, הם באמת אוהבים להיות כמו כולם? לשמוע את אותה המוסיקה הרעה, אותם קומדיות רומנטיות, שכשרואים אותן רמת האייקיו במוח צונחת, ואני יודעת שגם אני רואה את הסרטים האלו אבל אני רואה אותם בשביל שרמת האייקיו שלי תצנח! לפחות ברגע הזה שאני ממש עייפה או רעבה או עצבנית, ברגעים האלו צניחת רמת אייקיו היא הכרחית כדי להמשיך ולתפקד לאחר מכן. אני חושבת שאם כולם היו כמו כולם אז העולם היה מאוד משעמם, בגלל זה העולם משעמם לאנשים שבוחרים לחיות כמו כולם, אבל אנשים כמונו שלא כמו כולם, יש להם חיים הרבה יותר מעניינים. סיפרתי את זה לוויל אתמול אחרי שגיבשתי את המחשבה הזאת בראש כמה ימים. זה מאוד חשוב לגבש מחשבה לפני שמספרים אותה למישהו או אומרים אותה בקול רם. אני חושבת שהוא מסכים איתי, חבל שחתולים לא מדברים. אני חושבת שאנשים מיינסטרים בכלל לא יבינו אותי, אנשים מיינסטרים בכלל לא יודעים מה זה מיינסטרים. זה כנראה בגלל שהם לא רוצים להודות בזה, או שנוח להם להיות כמו כולם והם לא צריכים מונח לזה. הם חיים בעולם של אנשים שעושים הכול אותו דבר, כמעט אותו דבר, יש לחברה חוקים והם כולם ישמעו את אותה המוסיקה, יצפו באותן סדרות, ואני חושבת ש... "ספיר את רוצה להקריא?" אורנה והמסטיק שלה קוטעים לי את המחשבות בפעם השלישית היום. "טוב..." אני ממלמלת ומביטה מבט חטוף וכחול בדקל, והוא מחזיר לי מבט ירוק ועמוק. אני פותחת את המחברת ומעבירה לדף הנכון. אני מעבירה בלחץ את ידי הימנית בשער האדום שלי. הטיק טק שלי נגמר, אי אפשר לקחת חדש עכשיו, זה באמת רע כמו סמים. מיקה לידי מניפה את שערה הבלונדיני ולוחשת משהו בחיוך מתוק-מתוק לבחור השרירי שלידה שאפילו לא טרחתי לזכור את שמו. אני תמיד כל כך לחוצה לפני זה, תתאפסי על עצמך אני חושבת ופותחת את הפה.
"ויש צמחים שלא צומחים, יש נחל שלא זורם. יש אש שלעולם לא תבער, יש מחשבות שלעולם לא חשבו. יש מילים שלעולם לא יאמרו, ויש דברים שאין איך להגיד."
אני סוגרת את המחברת בשקט. מיקה מחייכת אלי עוד חיוך מתוק-מתוק צבוע בליפסטיק ורוד. עברתי את זה בשלום. התחושה הזאת של להקריא כל פעם מחדש משחררת אותי, פרקתי עוד דבר, עוד אבן ירדה מהלב. הם דנים במה שכתבתי, אני עושה את עצמי מקשיבה, אני במבט כחול מסתכלת על מבט ירוק ובלי מילים יודעת בדיוק מה הוא חושב. מיקה מקריאה קטע על דילמה בין שני גברים, טיפוסי. הבחור השרירי שלידה מקריא קטע קצר ללא שום כוונה, ממש אחד תת-רמה על אופנוע. אני שוב נוזפת בעצמי ומזכירה לעצמי להיות פחות ביקורתית לגבי כתיבה של אחרים. אני לא יודעת כמה זמן הם עושים את זה, או איך כותבים בעולם שבחוץ. אולי זה נחשב טוב ואני פשוט לא יודעת. הייתי אומרת שיש לי חור בהשכלה, אבל כשזה נוגע לעולם של האנשים שנראים אותו דבר, מתלבשים אותו דבר וחיים אותו דבר זה לא "מזיז" לי. אני מזכירה לעצמי שוב להפסיק להיות ביקורתית ונוזפת בעצמי בשקט. לוקחת עוד טיק טק ודוחפת לפה, שוב כמו סם. נואה תמיד אומר שאני נרקומנית של טיק טק, אני מזכירה לו שוב ושוב שאני לא משוגעת בגלל שאני מכורה, הוא רק צוחק ומחייך את החיוך שלו, נכנס לחדר שלי ומתחיל לעבור על ערימות הדפים: מתחיל לקרוא ולרשום הערות ואז מסדר לפי תאריכים. אם השעה בין עשר בבוקר לשלוש בלילה אני מזמינה לנו פיצה. בשבילי רגילה ובשבילו פפרוני. וכל היום הוא עובר לי על החומרים, בודק שכל מה שלמדתי ממנו לא נאבד והוא יצטרך לחזור על הכול שוב. אני חוזרת להתרכז בשיעור. בזה אחר זה 11 הנערים הנוספים מדברים על נושאים שונים. בשעה 16:25 אורנה סוגרת כרגיל את השיעור "עבודה יפה כולם, מחר אני אשלח לכל אחד ואחד את השאלה שלו לשבוע הבא. אל תשכחו להעביר לי את הקטעים של היום ושיהיה לכם שבוע טוב, יצירתי ומלא בכתיבה" כולם קמים באותה הנשימה, אני לוקחת במהירות את התיק ויוצאת מהחדר, יורדת במדרגות ומגיעה לאוויר הפתוח. הולכת בשקט במורד הרחוב וגם בלי להסתובב אני רואה אותו הולך מאחורי בשקט, ונועץ בגבי מבט ירוק.