בזמן שישבתי במכוניתו הממוזגת של רון נרגעתי, ולמרבה פליאתי מצב רוחי הטוב לא נטש אותי עדיין.
שיחתנו זרמה, דיברנו כמו פעם. דיברנו על הכל בלי להזכיר דברים כואבים, דיברנו בשמחה בלי להזיל דמעות, פשוט דיברנו שיחה סטנדרטית כל כך שזה הרגיש כל כך מוזר וכל כך נכון.
רון עצר את הרכב מול בית קפה קטן, בית הקפה היה ריק. התישבנו כהרגלנו בשולחן צדדי רחוק מאנשים.
הזמנו אוכל ושתייה והמתנו לאוכל.
לאחר שסיימנו לאכול ושילמנו, יצאנו החוצה לטייל ולהירגע מעט.
פסענו בשביל מרוצף אבנים מוקף בשטחי דשא מטופחים ואנדרטות זיכרון למינהן.
אנשים רצו ורכבו על אופניים.
"ממש נחמד כאן" אמר רון.
"כן" הסכמתי איתו.
לפתע הוא נעצר והביט בי במבט מוזר, "מה קרה?" שאלתי.
רון חייך וחזר לצעוד "סתם" ענה.
"אני מכיר אותך יותר משאני מכיר כל אדם אחר, פשוט חשבתי על זה שהמשפחה היחידה שיש לשנינו זה רק אנחנו" אמר והביט על השביל.
" אתה יודע שזה לא נכון רון" עניתי והבטתי גם אני על השביל.
"יש לך משפחה, אתה פשוט לא מודה בזה" הוספתי מעט בשקט.
עכשיו רון נעצר לגמרי והביט בי.
"אני אמור להרגיש בנוח עם משפחה, אני אמור להרגיש קשור ולהרגיש אהדה כלשהיא או להרגיש שנאה, כעס, כל סוג של הרגשה, אבל אני לא מרגיש כלפיהם כלום, הם ואני מזמן כבר לא קוראים לעצמנו משפחה" אמר במשיכת כתף כאילו לא אכפת לו, אבל אני ידעתי שאכפת לו.
"כל עוד יש לנו אחד את השנייה אין לנו מה לדאוג, נכון רון?" שאלתי.
שתי גומות חן חרצו את לחייו של רון כשחייך, "אני שמח שיש לי אותך" אמר.
אך לפתע הרגשתי מבולבלת, אני מכירה את רון כל חיי, תמיד הרגשתי כלפיו רגשות חיוביים שעולים על כל רגש חיבה שהרגשתי כלפי משהו.
אך אף פעם לא ידעתי איך לפרש את הרגשות הללו.
רגש בין שני בני אדם? שני חברים? שני מכרים? או אולי שני אוהבים?
כשמחשבות אלו הגיעו וזחלו למוחי ורק הדגישו את הבלבול, ידו של רון התגנבה מבעד לבלבול ולערפול ואחזה בידי.