"כשהחיים מציעים לכם חלום,
שהוא מעבר לכל דמיון ומעל לכל הציפיות,
זה לא סביר להתאבל עליו כשהוא נגמר"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני יושבת עכשיו מול המחשב.. מנסה לחשוב מה לכתוב לכן, מנסה לעכל שהחלום שלי נגמר עכשיו- כן, החלום המתוק שלי ,לכתוב את הטור הזה- התגשם, אבל עכשיו כשאני צריכה להתעורר ממנו, קשה לי לקום מהמיטה.
אני לא יודעת אם אתן ממש זוכרות אותי, אבל מעבר ליובל שבסיפור, מאחורי המסך והמקלדת יושבת מישהי קצת אחרת שכותבת לכן בכל שבוע, קוראים לה אלונה.
אז אני אלונה, אני בת 15 ואני כותבת למגירה כבר 6 שנים, מכל הדברים שבהם אני עוסקת כתיבה מאז ומעולם הייתה התחום שבו אני חסרת ביטחון, אף אחת מהחברות שלי לא יודעת שאני כותבת, ובכל פעם שההורים שלי אפילו מעזים לפלוט מילה על הכתיבה שלי אני מתעצבנת- אפשר לומר שהטור הזה היה המקום הראשון שבו פרסמתי קטעים שלי, ואני חייבת להגיד שזה הרגיש טוב.
כשהשתתפתי בתחרות ושלחתי את הקטע, שלימים הפך להיות פרק הפתיחה של הטור. לא ידעתי למה לצפות, ניסיתי לשמור על ציפיות נמוכות אבל אני אשקר אם אומר שלא הרגשתי טוב עם מה ששלחתי- אתן מכירות את התחושה הזאת בבטן, שמשהו סוף סוף מרגיש לכן טוב? ככה הרגשתי כששלחתי את הקטע שלי, שבועיים אחר כך גיליתי שזכיתי בטור וכמובן שהתרגשתי ברמה שאי אפשר להסביר.
אני חושבת שההתייחסות שלי לכל הטור הייתה בעצם כמו למסע, מסע שאני עוברת במהלך הכתיבה הזאת, וכמו כן- מסע שיובל עברה לאורך הטור עצמו, זה בעצם מה שהוביל למסר המרכזי של הטור- לפעמים אנחנו מתחילים משהו ומצפים לתוצאה אחת, אבל מגיעים לתוצאה אחרת לגמרי, שיכולה להיות טובה לא פחות. באיזה שהוא מקום, זה מה שקרה לי עם הטור. כשהתחלתי את הטור, היו לי כל מיני ציפיות וחלומות, דברים שרציתי שייקרו לאורכו, אבל ככל שהטור התקדם הבנתי פתאום שאני מתקדמת לכיוון אחר לגמרי, כיוון טוב לא פחות.
במסע שלי, בטור הזה, הצלחתי לבנות דמות שבלב שלי אני קוראת לה- האני המשודרגת, כי יובל למעשה, היא כל מה שהייתי רוצה להיות- מהחבר המושלם ועד לשיער שקצוותיו סגולים, יש משהו ביובל שמתאר את השאיפה שלי, אבל מעבר לעובדה שאין לי שיער סגול וחבר מושלם, אין לי אפילו מחצית מהביטחון שיש ליובל, דבר שהייתי רוצה לעצמי. ליובל היה אומץ- בתחילת הטור היא הייתה נתונה במצב בלתי אפשרי- משולש אהבה שכולל אותה ואת החברה הכי טובה שלה שבמקרה עברה תאונת דרכים, ובניגוד לכל תרחיש יובל הצליחה לגרום לדברים להסתדר, גם אם לא בדיוק כמו שהיא חשבה שהם יסתדרו. וזה מה שאני רוצה להעביר לכן בטור הזה ובסיפור הזה, שחוץ מזה שהוא הסיפור של יובל, הוא גם הסיפור שלי.
כדי להצליח לשנות דברים, אתן לא צריכות להאמין בדרך מסוימת- אתן צריכות להאמין בעצמכן. כי אם לא תאמינו בעצמכן, אם לא תהיו הראשונות לתמוך בדרך שבה אתן הולכות ובמה שאתן עושות, אתן לא תצליחו להגשים את המטרה שלכן. גם כשאתן מגיעות לדרך לא מוכרת, למקום שלא ציפיתן להגיע אליו- תמשיכו ללכת, כל עוד אתן מאמינות, אתן תצליחו לשנות את הדברים.
לפני שאני מגיעה לסוף של המכתב הזה, אני רוצה להגיד כמה תודות- קודם כל תודה למערכת האתר ולעורכות המקסימות שעודדו אותי ותמכו בי עם הרבה סבלנות למרות כל האיחורים שלי בשליחת הפרקים. תודה רבה להורים שלי, שהיו שם ופרגנו לי על כל פרק שקראו ותודה אחרונה לכן הקוראות, שבלעדיכן, ובלי התגובות המחממות שלכן הטור הזה בכלל לא היה קיים- תודה לכן על כל ביקורת- חיובית או שלילית, תודה על התמיכה והאהבה שהערפתן עליי לאורך התקופה הזאת, זה לא מובן מאליו ואני כל כך שמחה לדעת שישבתן שם מאחורי מסך משלכן וקראתן את הטור שלי, אני כל כך שמחה לדעת שגם מפה, מקום שיכול להיות כל כך רחוק מכן, הצלחתן להתחבר למשהו ממני, למישהי ממני ולמסר שהצלחתי להעביר.
ועכשיו זהו רגע האמת, עכשיו המסע שלי ושל יובל באמת מסתיים, אני מקווה שאהבתן את הטור, שהצלחתן להתחבר אליו וליובל ובעיקר, אני מקווה שהצלחתי להשפיע עליכן, אפילו מעט- כי זה צעד מאוד משמעותי במסע שלי.
אני אוהבת אתכן אחת אחת, ובטוחה שתצליחו למצוא את הדרך שלכן לסיים את המסע- כל עוד תאמינו בעצמכן.
שלכן לתמיד, אלונה (יובל).