כל יום אני עוברת את אותו הדבר, את הויכוחים הפנימיים שמציפים אותי, את דימוי הגוף שלי, הדימוי העצמי שלי...בואו פשוט נאמר את זה- אני מתוסכלת. כן, מתוסכלת ...הרי מי רוצה להסתכל במראה כל יום ולראות בן אדם שמן שכל הגוף שלו בנוי משומן? בואו ננסח את זה כך: ילדה בת 13 ששוקלת 61 קילו...
כמובן למרות השומן אני הספורטאית הטובה ביותר ואני בחוג ריקודים..האבל גם החוג הזה מתסכל אותי...כל הבנות שם רזות ויפות ואני הכי שמנה שם...כשאנחנו מופיעות אני צריכה ללבוש את התלבושות שכולן לובשות (מן הסתם קטנות עלי) ולבייש את עצמי מול כולם...להסתכל להן בפרצוף ולדעת מראש מה הן חושבות...:איזה שמנה אלוהים...
ועוד דוגמא, למשל בחוף הים חח כל הבנות ה"כוסיות" עם בקיני ואני עם בגד ים שלם מתה מבושה מהירכיים השמנות שלי ובעצם כל הגוף שלי!
כמה דיאטות שלא ניסיתי לא עוזר וכמה דיאטניות שהלכתי אליהן (תאמינו לי זה המון דיאטניות) לא עוזר..וכמה פעמים נכלאתי למצב של הרצון להיכנס לאנורקסיה הרצון הבלתי נשלט הזה לרעוב! הרצון להרגיש ריקה מבפנים וכוסית מבחוץ. תאמינו לי, אני יודעת הכל על המחלה, על כל הסבל, על כל הדימויים המקיפים אותך...וכמה פעמים שניסיתי להרעיב את עצמי ונכנסתי לאתרי פרו אנה..האוכל השתלט על הרצון לריקנות...לרעב...
היו פעמים (לא מעטות) כשלא הצלחתי להרעיב את עצמי דחפתי אצבעות וכפיות.. מה לא עשיתי בשביל הרזון (אם לדייק לא עשיתי) אני ממשיכה לעשות..והתסכול מתחזק כל יום.אמא גם מתוסכלת ממני כבר וכמה שלא אבקש היא לא תיקח אותי לדיאטנית בטענה שזה כבר לא יעבוד איתי?
אז בוא נגדיר ת'מצב ככה: אני ילדה שבכל דרך ניסתה להגיע לרזון, אבל זהו אין לי כח ..כל המיץ סחט ממני הרזון הזה. כל המיץ סחטו ממני האנורקסיה, הבולמיה והדיאטניות...
נמאס לי, אני רוצה לעשות דברים כראוי.. בלי הפרעות אכילה (שאגב פעם הצליחו לי..נכנסתי לאנורקסיה והייתי אנורקסית בערך חצי שנה..וכמה טיפולים פסיכולוגיים עברתי בשביל לצאת מזה...)
זהו חאלס נמאס אני רוצה לחיות חיים ללא סבל..פעם רציתי סבל ועכשיו? עכשיו אני מחכה לאושר, אותו האושר שמחכה לי מעבר לפינה. אותו האושר שלא ראיתי מזה שנים ***אושר*** ועכשיו אני בחיפושים אחריו.. אחרי אותה הפינה בה הוא מסתתר...
אנא תנו לי עצות ..
וצוות האתר בבקשה תפרסמו את הכתבה
אלמונית
גיל:13