יום שישי, 18:00 אחר הצהריים- לקראת ערב
יובל-
הגוף שלי זז מצד לצד לצלילי המוזיקה, אני מסתחררת ברחבה ומרגישה בקלילות נעימה שעוטפת אותי, אני צמודה לעשרות אנשים שמזיעים בטירוף, עם רמות אדרנלין זהות לשלי, אבל אני מאושרת. הפעם, בניגוד לפעם האחרונה שבה רקדתי במסיבה, אני דווקא חושבת על כל מה שקרה הערב, אני חושבת על כל מה שקרה במהלך כל התקופה הזאת. מאז התאונה של מיקה הספקתי לעבור תהליך התבגרות, למדתי להעריך את האהבה שלי, את המשפחה שלי, את התמיכה והחברות שלי- ויותר מהכל, למדתי להעריך את החיים שלי, למדתי להגיד תודה על מה שיש לי עכשיו, למדתי להגיד תודה על הכוחות שיש בי להתגבר על משברים כל כך קשים, למדתי להגיד תודה על כל דבר קטן שיש לי, כי כמו שקרה בתאונה של מיקה- קל מאוד לאבד הכול וקשה מאוד, ללמוד להחזיר הכול בחזרה אלייך. ואת זה, אני אומרת מניסיון.
כרגע אני נמצאת בים, במסיבת הפתעה שארגנו לי האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, דריה ומיקה אמרו לי לבוא לבית של מיקה ב17:00 ואני הגעתי לשם בצייתנות מוחלטת- מיקה שמה לי כיסוי עיניים והכניסה אותי לרכב (שבדיעבד גיליתי שהיה הרכב של שחר שהסיע אותנו לים). בשנייה שהרחתי את הריח המלוח של הגלים ידעתי שהגענו, אבל כשמיקה הורידה לי את הכיסוי מהעיניים וראיתי את כל החברים שלי עומדים מולי, צועקים לי "הפתעה!" כולם ביחד, הרגשתי פתאום איך הכל חוזר להיות כמו שהיה פעם, חוזר לשגרה אחרי כל התקופה שהייתה, הרגשתי שאני מקבלת את יום ההולדת שלי בחזרה, יום ההולדת שהייתה אמורה להיות לי אבל במקומה קיבלתי משהו קצת אחר, ועכשיו- עכשיו זה התיקון שלי.
בשלב מסוים של הריקודים אני מחליטה ללכת לשתות מים ולנוח קצת, ליד השולחן של הכיבוד והשתייה אני רואה את רן, להפתעתי- הוא עומד ומדבר עם רועי, אני מוזגת לעצמי שתייה, לוקחת משהו לאכול ובאותו הזמן מחכה שהם יסיימו לדבר, כשזה קורה אני רואה שהם מתחבקים- חיבוק גברי כזה, אבל בכל זאת חיבוק שלא ציפיתי לראות קורה.
כשרועי הולך משם אני ניגשת לרן "מה זה היה? סולחה?" אני שואלת ונוגסת בחתיכת הפשטידה שלקחתי לעצמי.
"בערך... אחרי שדיברת עם נעמה החלטתי שהגיע הזמן" הוא אומר, "באמת, איזה יופי, אני כל- כך שמחה שהתגברת על זה" אני אומרת.
"כן.. אני כבר לא שם יותר, אני לא פגוע יותר, אז אין לי למה להמשיך את הריב הזה" הוא אומר, אני מחייכת ואז רן מוסיף פתאום, "וזה די בזכותך, את יודעת?" הוא שואל, אני משתתקת, החיוך שלי גדל.
"בזכותי?" אני שואלת בפליאה, נושכת את שפתי התחתונה במין חיוך תמים, ואז רן אומר משהו שלמרות שרציתי לשמוע אותו- לא ציפיתי לשמוע אותו "בזכותך הצלחתי להמשיך הלאה. כי הבנתי שאני אוהב אותך".
אני לא חושבת ממש לפני שאני עונה לו במהירות "גם אני אוהבת אותך", אני יודעת שזה נכון, אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי, פשוט חיכיתי לזמן המתאים לומר הזה, ואין מאושרת ממני שהזמן הזה הוא עכשיו.
רן ואני נשארים לדבר ליד השולחן עוד כמה דקות, ואחר-כך אנחנו חוזרים מחובקים לרחבה, אנחנו מסתובבים בין האנשים בלי לדבר, סתם שותקים כל אחד עם המחשבות שלו, בשתיקה שלנו. אני ממשיכה לחשוב על כל מה שקרה, אני מסכמת לי הכל בראש- סיבות ותוצאות, דברים שאני מקווה שיקרו בעתיד, בעקבות התאונה הזאת, כמו מין לוח כזה, כמו סיפור.
הדברים עדיין לא הסתדרו לגמרי- למרות שההורים של מיקה החליטו לא להגיש תלונה למשטרה על חגי אני בטוחה שהיחסים בין ההורים של מיקה להורים של דריה ושחר לא במיטבם, אני יודעת גם שדריה עדיין ממש פגועה ממה שאבא שלה עשה, ואני גם יודעת שזה לא הולך לעבור בקרוב.
ומיקה, שלמרות שמהצד נראה שהיא לגמרי החלימה מהתאונה שלה, היא עדיין בטראומה, עדיין מפחדת לעבור במעבר חצייה ברחוב ושפתאום תגיח מכונית משום מקום.
אבל בכל זאת, אני נשארת כולי אפופה בתחושה הזאת שמשהו מתחיל להסתדר- שלמרות שרן עדיין כועס על רועי, שלמרות שרן עדיין פגוע, הוא בכל זאת הלך לדבר אתו, ועצם העובדה שרן עשה צעד בדרך לסליחה, מחזקת בי את ההרגשה שמשהו טוב יצא מכל מה שקרה לנו, שכולם, חוץ ממני- עברו תהליך.
כשהשקיעה יורדת, דריה ניגשת לעצור את המוזיקה. הכוכבים מתחילים לנצנץ והשמיים מתחילים להחשיך, רן אוחז בידי ומוביל אותי לשולחן של הכיבוד, "תבקשי משאלה" הוא אומר כשמיקה מניחה מולי עוגת שוקולד טעימה עם 16 נרות.
"אני מבינה שהלכתם על הקונספט של מסיבת יום הולדת חדשה עד הסוף" אני אומרת וצוחקת.
"נו כבר, תבקשי משאלה" מיקה ודריה דוחקות בי, אני עוצמת את העיניים, מנסה באמת לחשוב מה הייתי רוצה שייקרה, או יותר נכון, מה הייתי רוצה שלא ייקרה- לא הייתי רוצה שהכול יתפרק שוב, כמו שקרה בעבר. לא הייתי רוצה לאבד את מיקה, או את דריה או את רן או את שחר. הייתי רוצה שהכול ימשיך להסתדר ובסוף, פשוט יישאר ככה. הייתי רוצה שיהיה לי טוב.
"ביקשת?" הקול של דריה בוקע פתאום, אני פוקחת את העיניים ומכבה את הנרות, "מזל טוב יובלי" אני שומעת אותם צועקים, את החברים שלי- את אלו שהיו שם לא משנה מה. "מה ביקשת?" מיקה שואלת אותי בסוף, "אני חושבת שאת יכולה לנחש" אני אומרת וקופצת עליה בחיבוק.