יובל-
"מה קרה?" אני שואלת בסקרנות שגובלת בפחד- אחרי כל מה שעברנו אני כבר לא יודעת למה לצפות. "לא קרה כלום" מיקה עונה בשלווה, "אנחנו לא יכולות לספר הכל. אבל תבואי לבית של מיקה בשישי בערב. בעצם תבואי ב17:00" דריה אומרת בחיוך ערמומי, "טוב..." אני ממלמלת בחשש ובציפייה. אני כבר לא יכולה לחכות לדעת למה.
מיקה-
יובל עדיין לא יודעת מכלום. אם היא תדע מה אנחנו מתכננים זה יהרוס לה הכל, אבל אני מבטיחה שהיא תדע בקרוב. יובל עדיין לא יודעת מכלום, אבל לפני שהיא תדע אני צריכה לעשות משהו. אני מרגישה שלפני שהכל נגמר אני צריכה להגיע לסגירת מעגל אחת משלי, אני צריכה לדבר עם מי שבגללו הכול התחיל. מישהו שעכשיו, אחרי שהכול גם נגמר, אני צריכה להגיד לו את כל מה שיושב לי על הלב.
רן ואני קבענו בגלידרייה השכונתית, זו שנמצאת במרחק חמש דקות מהבית שלי. לפני שאני יוצאת מהבית אני מסתכלת במראה לפחות חמש דקות ומסתדרת- זה שאני לא אוהבת את רן יותר לא אומר שאני לא רוצה להיראות יפה כשאני יוצאת מהבית. וחוץ מזה, מרגיש לי שיש במפגש הזה מין נקמה מתוקה- להראות לרן שהצלחתי להמשיך הלאה למקום טוב יותר אחרי שלא היה לו אכפת לשבור לי את הלב. ועכשיו, כשאני עומדת מול המראה בג'ינס קצר ובגופייה ירוקה כהה במיוחד, כשמשקפיי שמש תחובים לי בשיער, וליפסטיק ורוד בהיר מרוח על השפתיים- אני מרגישה חזקה, מרגישה שרן עומד להתחרט על זה שהוא הפסיד אותי.
היום יום שלישי חם במיוחד. וזה מרגיש כאילו אמצע הבוקר ולא אחר הצהריים, כשאני מגיעה לגלידרייה אני רואה את רן מחכה לי בשולחן צדדי כשכוס קטנה מקרטון ובתוכה שני כדורים של גלידת תות מצופים בסוכריות מונחת על השולחן. אני מחייכת לעברו ומנפנפת לו לשלום, והוא כנראה מבין שאני הולכת להביא גלידה גם לעצמי. כמה דקות אחר כך אני חוזרת לשולחן- אוחזת בידי גביע של גלידת שוקולד ומתיישבת מולו.
"אז על מה רצית לדבר איתי?" הוא פותח ישירות, אני בקושי מצליחה לטעום מהגלידה שלי לפני שהוא זורק לעברי את צרור המילים הכבד הזה.
"אתה יודע... הכל מתחיל לחזור לשגרה עכשיו, התאונה נגמרה ודי נפתרו כל הריבים וכל מה שהיה לפני ואחרי התאונה" אני אומרת, "וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לדבר איתך על זה. על מה שקרה ביננו" אני אומרת, רן מביט בי ברצינות ובריכוז ואני מתה לדעת מה עובר לו בראש.
"אוקי.. מה רצית לומר? על מה שקרה?" הוא ממלמל בפחד מסוים.
"אחרי מה שעשית לי..." אני פותחת, "אחרי מה שעשית לי, אחרי שראיתי אותך ואת יובל במסיבה- נשבר לי הלב" אני אומרת ישירות, אני יודעת שלמרות שבתקופה של התאונה בכלל לא עניין אותו מה אני מרגישה, עכשיו כן אכפת לו, ואני מקווה שמה שאני אומרת פוגע. "זה פגע, זה פגע כי למרות שמעולם לא אמרתי את זה בקול... ידעתי שאתה יודע שאני אוהבת אותך, ובחרת ללכת ולנשק את יובל בכל זאת" הוא מביט בי ואני רואה את תחושת האשמה שמפעפעת בו, אפשר לומר שאני רעה, אבל אני רוצה שהוא יתחרט על מה שהוא עשה. "אני לא אומרת לך לחזור ולאהוב אותי. אני לא אומרת שאסור היה לך להיות עם יובל. אבל תחשוב כמה זה כואב. תחשוב על מה שנעמה עשתה לך- תחשוב איזה טראומה זה השאיר לך. יובל סיפרה לי איזו טראומה נשארה לך. ועכשיו תחשוב שבסיפור הזה, אתה היית נעמה, ואני הייתי אתה".
"זה לא אותו דבר" הוא עונה ישר, "לא? אתה לא שברת לי את הלב כי אהבת מישהי אחרת ולא היה לך אומץ לגרום לי לרדת ממך? אתה לא התאהבת בחברה הכי טובה שלי ועשית משהו שפגע בי?"
"אני כן, אבל..", "שום אבל רן, זה בדיוק מה שנעמה עשתה- זה היה אני, אתה והבחורה שבאמצע. הבחורה שבאמצע שהייתה חשובה לשנינו וגרמה לך לפגוע בי".
"אז עכשיו גם יובל אשמה?" הוא שואל במין זלזול שאני מפרשת כעלבון.
"יובל לא אשמה רן, גם אתה לא אשם. אני לא כועסת עלייך- נפגעתי ממך, זה נכון, שברת לי את הלב, ועשית את זה בחוסר רגישות מופגן, אבל... אנשים עושים טעויות, וזאת אומנם הייתה טעות ענקית, אבל גם אני עושה טעויות בחיים- ואני מוכנה לסלוח לך".
נדמה לי שרן רוצה להגיד משהו, אבל הוא עוצר את עצמו ופשוט מהנהן, כאילו הוא הבין שזה באמת פגע בי. כאילו הוא באמת רוצה ליצור שינוי. "את יודעת שהשיחה הזאת לא תגרום לנו לחזור להיות ביחד, נכון?" הוא אומר לבסוף.
"רן," אני אומרת ופורצת בצחוק, "אני לא יודעת אם שמעת, אבל שחר ואני ביחד עכשיו" אני אומרת וכדי להימנע ממצב מביך של הסמקה אני חוזרת לאכול מהגלידה שלי לפני שהיא תטפטף לי על כל הבגדים.
"איזה שחר? שחר רוזנר?" הוא שואל בפליאה, אני מהנהנת במבוכה, "וואו... מזל טוב" רן ממלמל, "תודה" אני אומרת ואחר כך מוסיפה "בכל מקרה, לא עשיתי את השיחה הזאת כדי שנחזור להיות ביחד, או כדי להשוויץ בזה שהתגברתי עלייך. דיברתי איתך עכשיו משתי סיבות: הראשונה, היא שלפני שהיית הבחור ששבר לי את הלב, היית חבר שלי, והייתי שמחה שתחזור להיות חבר שלי"
"אני אשמח מיקה, אני אשמח שנחזור לקשר שהיה לנו לפני התאונה" הוא אומר, דבר שגורם לי לחייך לפני שאני ממשיכה לסיבה היותר חשובה, "והסיבה השנייה, היא שרציתי לגרום לך להתחרט על מה שעשית לי, כי אתה עם יובל עכשיו- ויובל, למרות כל מה שהיא עשתה, היא עדיין החברה הכי טובה שלי, ואני לא מוכנה שאף אחד יפגע בה, בעיקר לא אתה. אז אם אתה ויובל מתכוונים להישאר ביחד, אתה צריך להבטיח לי, שלא משנה מה- אתה לא תעשה לה את מה שעשית לי או את מה שנעמה עשתה לך. אנחנו לא בובות רן, ואם אני נפגעתי ממה שעשית לי, יובל, שסומכת עליך יותר ממני, תיפגע אפילו יותר. אז אתה צריך להבטיח לי שאתה בחיים לא תפגע בה ככה, שאתה לא תשחק בה או בי יותר בחיים, אתה מבטיח?" הוא מביט בי ברצינות, אני רואה שהוא מבין שיובל באמת חשובה לי, ואני מבינה שהצלחתי להשיג את 'הנקמה' שרציתי, "מבטיח" הוא משיב לבסוף.