מיקה-
בצורה מוזרה... אני מרגישה שעכשיו הדברים באמת מתחילים להסתדר. הכול עדיין קשה לי, לא סיפרתי את זה לאף אחת מהבנות ואפילו לא לשחר או להורים שלי, אבל אני בקושי מצליחה להירדם בלילות. כשאני עוצמת את העיניים, נותנת למחשבות שלי לחלוף ולגוף להירגע, במקום לחלום חלומות אני פשוט רואה את התאונה שלי לנגד עיניי בכל לילה מחדש. איך אני שוכבת מדממת על הרצפה, לא מסוגלת לזוז או לומר דבר- עד שאני מאבדת את ההכרה.
אחרי כל הבלגן והצביעות שהייתה עם יובל, אני מרגישה שגם החברות ביננו מתחילה לחזור לאותו מסלול, אני מקווה שאותו דבר ייקרה גם עם דריה, היא לא אמרה כלום על זה שאני ושחר שביחד- ואני לא יודעת אם זה בגלל שהיא מרגישה אשמה על מה שאבא שלהם עשה, או פשוט בגלל שבאמת לא אכפת לה, בכל מקרה, אני מקווה שזה סימן טוב.
יובל סיפרה לי, אחרי שדיברנו במרכז המסחרי- שהיא הלכה לבקש סליחה מנעמה, הופתעתי שזה בא דווקא מיובל- למרות כל התכונות המדהימות שלה מעולם לא חשבתי שנמצאת אצלה היכולת לקבל ביקורת. והנה היא הוכיחה לי שהתכונה הזו אכן נטמעה בה.
אני בטוחה ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה לפני התאונה הזו- שבצורה מסוימת, אני מרגישה שביגרה אותי ואת כל הסובבים אותי אבל מהצד השני גם הביאה אותי למקומות הכי נמוכים שלי. התאונה הזו הביאה אותי למצבי קיצון- היא גרמה לי לכעס, לבלבול, לתחושת חרטה, לפחד גדול והיא אפילו גרמה לי למצוא את האהבה שלי... שבחיים לא חשבתי שתהיה שחר.
וגם אם לפעמים הייתי מעדיפה שהכול יישאר אותו דבר, הייתי מעדיפה לא להיפצע ולא להיפגע, לא לריב עם יובל- בעיקר לא בגלל בנים. אני מבינה שאני לא יכולה לחזור אחורה ושעדיף שאני אסתכל על הצד החיובי- על כמה למדתי מהתקופה הזו על עצמי, על כמה שהיא חיזקה את הקשר שלי עם יובל, על זה שבתקופה הזו הבנתי שאני מאוהבת בשחר ועל כל דבר טוב אחר.
*
בהוראתה של יובל, שפקדה עליי בטלפון לבוא מתוקתקת, אני עומדת כבר חצי שעה מול המראה ומנסה לעשות איליינר, כמובן, בדיוק כשאני מותחת את הקו בדייקנות- הטלפון שלי מצלצל.
'מיקה? את מוכנה?" הקולות של יובל ודריה משתלבים בצורה מושלמת למשפט אחד, "כן, עוד רגע, מסיימת את האיפור ובאה" אני ממלמלת ושומעת אותן פוקדות עליי לרדת למטה עכשיו. אני עונה בשלווה שעוד רגע אני ארד למטה וכשהן מתנתקות את השיחה אני פורצת בצחוק.
"אז מה עושים הערב?" דריה שואלת כשאני מגיעה למטה.
"אני צריכה להזמין מונית" יובל זורקת מהצד השני. בצורה אירונית במיוחד- התחלנו לתכן מה עושים רק אחרי שהתארגנו לערב הבנות שלנו, ואני מאוד מקווה שזה לא מאוחר מדי.
"רוצות מסעדה?" יובל שואלת- אני ודריה עונות בשלילה, "משעמם מדי... צריך משהו עם אנרגיה" דריה אומרת, "בשבע בערב?" יובל שואלת, "מה הבעיה באוכל?" "בואו נלך לבאולינג" אני מציעה- "אמרתן אנרגיות ולי יש גם אגרסיות להוציא" אני אומרת "כן.. זה אחלה רעיון" הן ממלמלות, "רעיון טוב מיקה" יובל ממשיכה.
אנחנו מגיעות לבאולינג אחרי נסיעה קצרה במונית. ואחרי כל ההתארגנויות אני מוכנה לגמרי לנצח את המשחק הזה, "מי מתחילה?" יובל שאלה באותה רוח תחרותית שהייתה בה גם לפני התאונה שלי, משום מה לא חיכיתי לתשובה שלהן, פשוט הנפתי את הכדור בחבטה לתוך המסלול ובזמן שהתגלגל פנימה בסטרייק מושלם מלמלתי לעברן "אני".
אנחנו ממשיכות לשחק בתחרותיות ובריכוז, שבאה בעיקר מהצד שלי, ותוך כדי אנחנו גם מדברות כמובן.. אני מוכרחה להודות שהתגעגעתי מאוד לשיחות האלה... התגעגעתי לחברות שלי כל כך.
"תגידי מיקה," יובל מתחילה לשאול פתאום, "את ורן.." היא שואלת בזהירות- "את עדיין מרגישה אליו משהו... זה עדיין מפריע לך?" היא זורקת את הכדור והוא מפיל 8 פינים מתוך העשרה שנמצאים בפנים.
"בכלל לא" אני אומרת ומחכה שדריה תזרוק את הכדור, "בהתחלה זה הפריע לי, גם אמרתי לך את זה.. זה היה כל כך משפיל ומעליב, אבל עכשיו אני כבר מאחורי זה- חוץ מזה שאני עם שחר" אני אומרת וחיוך קטן עולה על שפתיי כשאני מסיימת.
"איך לכם באמת?" יובל מוסיפה כשאני מסיימת, אני מתחילה לענות אבל דריה- שבדיוק סיימה את הזריקה שלה, קוטעת אותי "ממש לא. אני לא עומדת לשמוע עכשיו על הזוגיות של אחי הגדול ואחת מהחברות הכי טובות שלי- זה ממש מגעיל וממש ממש לא עובד ככה" היא אומרת באותו טון עצבני שמאפיין אותה ואני ויובל פורצות בצחוק.
"בקיצור" אני מתחילה לדבר ומביטה בדריה מתעצבנת עליי תוך כדי שאני מכוונת לזרוק את הכדור פנימה, "הכל מעולה. הוא מקסים. באמת" אני מודעת לזה שאני מחייכת שוב, בטוחה שהלחיים שלי ורודות, ורודות מאוד.
"בטח שונה לגמרי מאחותו, הא?" יובל שואלת.
"לא מבינה איך יש קשר בין שחר לבין הקוף הזה" אני אומרת בציניות ודריה קופצת עליי בכעס ומפילה אותי על הרצפה.
אנחנו קמות מהרצפה מתגלגלות מצחוק. "כל כך כיף לי" יובל אומרת בחיוך זורח. ואני דריה מהנהנות, אנחנו מתחבקות- חיבוק די מגושם שגורם לנו לצחוק שוב, ואחריו אני ודריה פתאום נזכרות במשהו שגורם לנו להסתכל אחת על השנייה במבט נוקב ורציני, "מה קרה?" יובל שואלת בבלבול- "את מספרת" אני אומרת לדריה והיא נאנחת בעצבנות.
"יש לנו משהו לספר לך" היא אומרת ליובל שמביטה בנו בסקרנות.