היי בנות! קראתי את התגובות שלכן ושמתי לב שחלקכן לא כל כך מצליחות להבין את העלילה בגלל התדירות של הפרקים- רציתי לומר שהתדירות לא תלויה בי מאחר והטור הוא טור של מערכת האתר ואני כותבת אותו פעם בשבוע בקביעות- לא אני מחליטה את התדירות. אני תמיד כותבת משפט מסוף הפרק הקודם בתחילת הפרק, זה אמור לעזור לכן להיזכר.
בכל מקרה, לגבי מה שהיה בפרק הקודם (היו תלונות שלא כל כך הבנתן)- נעמה היא האקסית של רן שבגדה בו עם החבר הכי טוב שלו לשעבר שקוראים לו רועי (אם אתן רוצות תזכורת לאיך היא קשורה לעלילה אתן מוזמנות ללכת לפרק השני של הטור ולקרוא מחדש). הסיבה שיובל הלכה לבקש סליחה מנעמה היא שאחרי שנעמה בגדה ברן כל שלושת הבנות- מיקה יובל ודריה ניתקו מנעמה קשר ודי 'החרימו' אותה, למרות שהן לא היו קשורות לבגידה של נעמה ולריב של רועי ורן. אני מקווה שעכשיו העלילה תהיה לכן יותר מובנת ואשתדל להסביר בפרקים את קווי העלילה ביותר פירוט.
אלונה J
***
יובל-
לפעמים יש רגעים בחיים בהם אני בטוחה שהכול הרוס, רגעים בהם אני בטוחה ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהיום הזה, שלמרות שניסיתי לתקן שום דבר לא יעבוד והכל פשוט חרא. בסופו של דבר אני יוצאת מהמצב הדפוק ומנערת ממני את ההרגשה הרעה. אבל כשהרגעים האלה מתקיימים- זה מוחץ אותי מבפנים, ואני עצובה ברמה לא הגיונית. לצערי, רק עכשיו אני מבינה שככה בדיוק מיקה מרגישה- עד שהיא ניסתה לתקן, עד שהיא כמעט ויצאה מכל הבלגן שבחיים שלה, אני- החברה הכי טובה שלה, דפקתי לה את הכול.
משום מה אני לא מצליחה לאזור מספיק אומץ לגשת לדבר איתה... פשוט קשה לי לעשות את הצעד הזה, למרות שאני יודעת שלדבר איתה זה הדבר הנכון.
הבעיה היא שלדבר עם מיקה זה לא פשוט כ"כ כמו לדבר עם נעמה- נעמה הייתה רחוקה ממני, ולא היה לי קשה להודות בפניה בטעות שעשיתי. לעומת זאת, ברגע שאני אגיד למיקה שטעיתי- למרות שעשיתי את זה בעבר, זה יגרום לי להוריד מהערך שלי בפני מישהי שיודעת עליי כמעט הכול, לעמוד מולה פגיעה, להסתכל לה בעיניים במקום הכי חלש שלי. זה מסוכן, ויותר מזה, זה מפחיד אותי אימים.
"יובלי?" הקול של אימא שלי קורא לי ומנער אותי מהמחשבות, אני מרימה את ראשי מהטלוויזיה- בדיוק צפיתי בפרק של האנטומיה של גריי, וניגשת אליה.
"מה רצית?" אני שואלת אותה, "אורי ממש רעב ורוצה שאני אכין לו חביתה ושוקו, ובדיוק נגמרו הביצים והחלב.." היא אומרת, אני מביטה באורי הקטן ולמרות שאין לי בכלל כוח- אני מתנדבת ללכת לסופר, "לקנות רק ביצים וחלב?" אני שואלת בזמן שהיא מושיטה לי שטר של חמישים- "זה אמור להספיק" היא ממלמלת ואחר כך מתפנה לענות על השאלה שלי, "כן, ומהר- אורי רעב" אני מהנהנת, נועלת את הסניקרס השחורות שלי ויורדת למרכז המסחרי מתחת לבית.
כשאני מסיימת את הקניות שלי בסופר חמש דקות אחר כך, אוחזת בידי שקית עם ביצים וחלב, אני כבר לא חושבת על שום דבר ממה שהיה עם מיקה. משום מה הקניות הצליחו להשכיח את זה ממני ואני פשוט מתרכזת בלחזור הביתה ולהמשיך את הפרק שצפיתי בו- שהיה ממש מעניין. אבל משום מה, בצורה אירונית ביותר, בשנייה שאני יוצאת מהסופר ומתקדמת אני מתנגשת במישהי בלי לשים לב, היא אמנם נופלת על הרצפה אבל אני נשארת יציבה- וכשהיא מתרוממת מהרצפה אני יכולה להבחין בתלתלים האדומים ובעיניים הירוקות שלה, העיניים המוכרות, שמתבוננות בי בכעס.
"מיקה" אני פולטת בנשיפה, "את בסדר?" אני שואלת, היא מהנהנת לתשובה.
"שמעתי שהיית חולה.. איך את מרגישה עכשיו?" אני פותחת בשיחת חולין,
"אני בריאה כבר, אני אבוא לבית ספר מחר" היא אומרת, הפנים שלה עדיין אטומות ואני לא יודעת אם היא כועסת עליי או לא.
"יופי" אני אומרת. אחר כך משתררת ביננו שתיקה קצרה, שבמהלכה אני מבינה שאם לא דיברתי עם מיקה עד עכשיו, מישהו אחר דאג לכך שאני איאלץ לדבר איתה- ושזה עכשיו או לעולם לא, "מיקה תקשיבי" אני אומרת שנייה אחר כך, "אני רוצה שזה יפסיק" אני ממשיכה.
"מה יפסיק?" היא שואלת בבלבול.
"המתח הזה ביננו, הכעס, התקופה הרעה" היא מתחילה להבין, אז אני ממשיכה לדבר, "את היית החברה הכי טובה שלי, הכי טובה, הבן אדם שסמכתי עליו יותר מכולם" אני אומרת בכאב מסוים, "ודווקא עכשיו, בתקופה שהייתה קשה לשתינו- הכול התפרק. ואני.. .אני מתגעגעת לחברה שלי- אני מתגעגעת אלייך, לחלק העצום שתפסת בחיים שלי, אני מתגעגעת לתמיכה שלך, לצחוקים שלנו, אני מתגעגעת לשיחות איתך- מתגעגעת לזמן שיכולנו לדבר בלי שיהיה ביננו מחסום. אני רוצה את החברה שלי בחזרה" היא לא עונה בנאום קשה ושובר לב- היא לא מספרת לי מה קרה בסוף עם דריה או עם שחר, בצורה מפתיעה במיוחד היא פשוט מחייכת ואומרת "גם אני".