*
יובל-
"לאן את הולכת עכשיו?" רן שואל אותי, "את בדרך הביתה?" אני מנידה בראשי ושנייה אחר כך קולטת שרן מדבר איתי בטלפון, ולא יכול לראות אותי, אני מבינה שאני לגמרי לא בפוקוס. "למיקה" אני ממלמלת במבוכה, למרות שהצד השני של הקו לא ממש יודע מה קרה לי.. "זה טוב יובל" הוא פולט פתאום "אני חושב שאת מתקנת, שאת מנסה להיות חברה טובה של שני הצדדים. זה מראה עלייך משהו- זה מראה שהדברים לא יסתדרו מעצמם" הוא מוסיף, "מה?" אני שואלת, אני בהחלט מרגישה משוגעת כרגע, אני אפילו לא מצליחה להבין על מה רן מדבר- "את מנסה לפעול, לגרום לחברות שלך להתפייס כי מעבר לזה שאת מרגישה שהן חשובות לך, את מרגישה שהן חשובות אחת לשנייה" כשרן אומר את זה אני מרגישה את האסימון נופל.. "אני חושב שאם זה היה קורה פעם.. לא בדיוק אותו דבר, אבל אם בין מיקה לדריה היה מפריד משהו כזה ענקי.. יכול להיות שלא היית פועלת ככה" הוא אומר בזהירות, ולמרות שאני דווקא מבינה את הנקודה, אני לא רוצה שהוא יהרוס את רצף המחמאות שאמר לי. "אני לא אומר שפעם הייתה גרועה" הוא מוסיף לפני שאני מספיקה להגיב, "אני חושב שעברת תהליך.. התבגרת יובל.. וזה טוב" באותו שיגעון וחוסר איזון שעוטף אותי, אני מחייכת לעצמי, "תודה רן" אני ממלמלת. אני כבר ברחוב של מיקה, בתוך כמה שניות כבר אראה את הבית שלה מולי. "הרגעת אותי ממש, אחרי מה שקרה במסיבה.. לא חשבתי שאני בכלל אצליח להתגבר על זה, ועכשיו.. הכל קרה בזכותך- יכול להיות שדריה ומיק.." אני נעמדת המומה אל מול חצר הבית הכל כך מוכר, אני לא יודעת אם זה כי אני כבר משוגעת, אבל הטלפון נשמט מידי ונופל על הרצפה ברעש, רעש שלא ממש מסיח את דעתה של מיקה, שבניגוד מוחלט לכל מה שחשבתי שעובר בראשה לגבי משפחת רוזנר, עומדת ומתנשקת עם שחר בחצר האחורית.
"יובל?" קולו של רן בוקע מן הטלפון שבמזל הצליח לשרוד את הנפילה ללא פגיעות, "אני אחזור אליך אחר- כך" אני מלמלת בלחש ומנתקת במהירות. חוזרת להביט במחזה הלא יאומן שקורה אל מולי, בדיוק מתחת לכיפת השמיים. באותה פנטזיה שמאז ומעולם הייתי בטוחה שתתגשם, הנשיקה של מיקה ושחר מתרחשת באמצע לילה זרוע כוכבים, כאילו זה מלח שמפוזר על רקע שחור, נקודות קטנות שמנצנצות בשמיים אינסופיים. אני רואה את שחר מתנתק משפתייה לאחר הנשיקה הארוכה, רואה איך הוא מניח את ידיו השריריות על שערה האדמוני, מלטף בעדינות את פנייה החלקות מכל נמש ומביט בעיניה הירוקות והבוהקות. אני נוטה לחשוב שמה שאני צופה בו כרגע היא לא אחת מאשר סצנת סיום בקומדיה הרומנטית הדביקה ביותר בעולם, ובשנייה אחת חוזרת למציאות הנוראית והעגומה שלי כשאני קולטת ששחר מסתכל עליי. המום לחלוטין.
בשנייה שהעיניים הדבשיות, הדומות לשלי, העיניים ששייכות לשחר, מביטות בי ארוכות. אני מצליחה לצפות בכל מה שעבר עליי - תאונה, שברון לב, הריב עם מיקה, הריב עם רן, ההאזנה שלי, הגילוי שחגי היה הנהג ועכשיו.. מיקה ושחר. נשימתי נעתקת. ובניסיון נואש להיזכר במה שרן אמר לי לפני שהגעתי, שאצליח לסדר הכול, אני עוצרת את עצמי לפני שאגיב בפתאומיות, ונותנת לשחר להגיב במקומי. "זה קרה הרגע" הוא פולט באותו מבט המום, "בפעם הראשונה- זה קרה הרגע" הוא ממשיך, מיקה שעומדת מאחוריו, שותקת, אני יכולה לראות שהיא מרגישה שהצרות שלא הרפו ממנה מאז התאונה הצליחו לחדור למגרש הביתי שלה, לחצר האהובה שלה. "דריה יודעת?" אני שואלת, "שאתה מרגיש אליה משהו" אני מוסיפה לפני הוא מגיב.. הוא מניד בראשו במבוכה, "בבקשה אל תספרי לה" הוא מתחנן, "אני לא יודע איך היא תגיב לזה" הוא פולט. "אני לא אספר" אני אומרת מיד, אני שמה לב שהם נרגעים.. הוקל להם מעט, "אבל.." אני מוסיפה בשנייה שאחרי, "אני רוצה שמיקה תספר לה על זה".
"מה?" מיקה שוברת את השתיקה שלה ויוצאת מאחורי שחר "שאני אספר? אבל למה?" היא מתחילה למלמל, "אני לא מוכנה לזה.." היא מתנגדת בתוקף, "אם את כל כך רוצה תספרי לה את". "מיקה" אני אומרת את שמה בהתנשפות קלה, "היום מישהו שחשוב לי, אמר לי שעברתי תהליך.. הוא אמר לי שהתהליך הזה הפך אותי לחברה טובה יותר, עם כוונות טובות יותר, הוא אמר שהתהליך, למרות שהוא היה קשה, כואב והשאיר אותי בחוסר תפקוד מוחלט, עשה לי טוב בסופו של דבר" אני אומרת לה, "ומה בדיוק התהליך שלך קשור אליי?" היא שואלת, אני מבחינה בצד הנבזי שחוזר להשתלט עליה, הצד הפגוע. "מי שסיפר לי את זה, יקר לי מאוד, יותר מהרבה אנשים אחרים.. ולשמוע את זה ממנו, חיזק אותי מאוד. בתור מישהי שחשובה לך מיקה, מישהי שהייתה שם כל הזמן, לאורך כל הדרך, מישהי שרוצה רק בטובתך, אני מבקשת ממך לעשות את זה, כי אני יודעת שכמו שדריה שחשובה לי, היא חשובה גם לך". היא עומדת מולי המומה, באותו מבט שאני מזהה כבר מילדות- המבט המתלבט. "אז מה את בוחרת?" אני קוטעת את ההתלבטות שלה, "לספר או לא לספר?"