גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

הטור של אלונה פרק 11- למה שאהיה חשובה לך?

היי בנות, את הפרק של היום אני רוצה לפתוח בציטוט (מתוך האנטומיה של גריי) שאני מאוד אוהבת ומאוד התחברתי אליו. אוהבת המון ומאחלת לכן קריאה נעימה. אלונה

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
פברואר 08, 2018 14:20
photo

"if you love someone, you tell them. Even if you're scared that it's not the right thing, even if you're scared it will cause problems, even if you are scared it will burn your life to the ground. You say it, you say it loud. And then you go from there." MARK SLOAN

שחר-

אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה.. אני חושב לעצמי בזמן ההליכה, השעה כבר מאוחרת, השמש בדיוק שוקעת ומתחיל להתקרר ואני יודע שאחרי מה שקרה היום אני צריך להישאר בבית ולתמוך בדריה- שלוקחת את הדברים קשה יותר ממני. אני יודע שאני לא צריך לעשות את זה- ככל שאני מתקדם לעבר היעד המיוחל אני מרגיש שאני הולך לעשות טעות ענקית אבל.. אתם מכירים את הרגעים האלה, שאתה פשוט יודע שאתה חייב לעשות או להגיד משהו? לא משנה כמה השלכות יש למה שתגיד, לא משנה לאיזה מצב הדברים יכולים להידרדר.. אתה פשוט מרגיש שאתה חייב לעשות את זה. לפתוח את הפה ולהגיד מה שיושב עלייך- לא משנה כמה הכול מסובך. ככה אני מרגיש עכשיו.

"היי שחר" עינת אומרת לי בהיסוס קל.. לאחר שהיא פותחת לי את הדלת- אני מניח שהיא לא מבינה מה אני עושה פה כרגע, או שהיא מבינה ופשוט לא מצפה לראות אותי ובטח שלא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד, "הכול בסדר?" אני שואל בעדינות ובאירוניות מוחלטת אחרי מה שהיה היום.. והיא בהבנה מוחלטת לאירוניה שבשאלתי- מתחילה לצחוק. אני שמח שלפחות הצלחתי להצחיק אותה ואולי לשבור מעט את המרירות והכעס שלה עליי (או יותר נכון, על אבא שלי) "מיקה בבית?" אני שואל באותו היסוס בו ענתה לי לפני שנייה, מחכה בקוצר רוח לשמוע את התשובה. לראות כבר את מיקה. אבל עינת לא עונה, היא פשוט פותחת את הדלת לרווחה "תיכנס" היא אומרת לבסוף, ואני פוסע פנימה, בלי לדעת למה אני באמת נכנס.

עינת סוגרת את הדלת אחריי ומתחילה לפסוע לכיוון המטבח, אני מבין שהקרירות והכעס שלה עליי התפוגגו בשנייה שאני שומע אותה שואלת "אתה רוצה משהו לאכול?" באותו יצר אימהי ואוהב שאני מכיר כבר מילדות. אני מניד בראשי להצעה שלה ופותח את פי לשאול איפה מיקה נמצאת, אבל עינת מקדימה אותי "היא בחצר" היא עונה, ואני מופתע שלא ניחשתי את זה קודם.

כשאני יוצא החוצה- אני מוצא את מיקה שוכבת על הערסל. מאז ומתמיד היא אהבה לעשות את זה- לצאת החוצה בימים של קיץ, לשכב על הערסל הכתום והבלוי שבחצר הבית שלה ולהביט בשקיעה- אני אמנם גדול ממיקה בשנתיים, אבל אני מכיר אותה מאז שאני קטן. פערי הגילאים לא שינו כל כך- היא הייתה חברה שלי פעם, היום זה קצת שונה.. "היי" אני אומר ובשנייה שהיא מרימה את פנייה אליי היא כמעט ונופלת מהערסל, "אני לא רוצה לדבר אתך" היא ממלמלת בקרירות ומפנה את מבטה בחזרה לשמיים. "אני יודע" אני עונה לה ומתיישב על הדשא מתחתיה, ככה שהיא לא תוכל להתחמק ממני, "אז למה באת אם ידעת שאני לא רוצה לדבר אתך?" היא שואלת בכעס, "כי אני רוצה לדבר אתך, ולא ממש אכפת לי מה את רוצה" אני עונה לה. "יופי שלא אכפת לך. לי כן אכפת, ואם לא שמת לב, אני מנסה לכעוס" היא עונה באותו פרצוף חמוץ ומוכר. כשאני מביט בה כרגע אני לא יכול שלא להימנע מלהשוות אותה למיקה בת השבע שהייתה רבה איתי בחצר הזאת פעם על רובי מים ומטוסים- לא על דריסות ותאונות ולבבות שבורים. "ואתה יודע משהו?" צעקתה המפתיעה קוטעת את מחשבותיי, "מגיע לי לכעוס! מגיע לי לכעוס כי אני הקורבן בכל הסיפור הזה- שברו לי את הלב, שברו לי את הגוף, השפילו אותי מול כל השכבה שלי והיום בבוקר יובל עוד האשימה אותי בריב שלנו. אבא שלך דרס אותי ולא אמר כלום למרות שמאז התאונה עבר כבר יותר משבוע ואם כל זה לא מספיק עכשיו אתה בא לפה ומנסה להוציא אותי מהשלווה היחידה שעוד יש לי?" כשמיקה מסיימת לצעוק, אני מבחין בדמעות שמתחילות לזלוג במורד לחייה, משהו בה נדמה כרגע כל כך שברירי.. בחיים לא ראיתי את מיקה ככה, אפילו לא את מיקה בת השבע שחטפו לה את רובה המים- מיקה ההיא הייתה סתם עצבנית. המיקה של עכשיו- פגועה. פגועה מאוד.

"לא התכוונתי" אני מלמל כדי לנסות לנחם אותה, "ברור שלא התכוונת.. גם אבא שלך לא התכוון לדרוס אותי וזה בכל זאת כאב" היא משיבה בארסיות. "אני לא ידעתי מזה. גם דריה לא" אני עונה את התשובה היחידה שעולה לי בראש. "ברור. גם הגעת לכאן כדי להגיד לי את זה" היא משיבה באותו טון כועס וציני. "לא. הגעתי לכאן כדי לברר איך את מרגישה. כי את חשובה לי" מיקה מסתובבת להביט בי בפליאה, "חשובה לך? למה שאני אהיה חשובה לך?" היא שואלת בזלזול, "אני בסך הכול עוד אחת מהחברות של דריה, והקשר שלי לייך הוא לא יותר מכמה זיכרונות ילדות מצחיקים. למה שאני אהיה חשובה לך?" היא ממשיכה לשאול, מביטה בי באותן עיניים ירוקות ונוצצות בחשכה שיורדת עלינו לאטה. "אממ" אני מלמל, אני לא ממש יודע מה לענות, "אני פשוט מרגיש את זה, אין לי סיבה, אני מרגיש שאת חשובה לי" אני בטוח שכשהיא מסתכלת עליי עכשיו- היא רוצה לצחוק, אני בטוח שהיא הולכת לצעוק עליי שאני מדבר שטויות, שהכול שקר אחד גדול, שאני עושה את זה כדי שהיא לא תכעס, אבל במקום זה היא פשוט עונה בשקט "לא ידעתי את זה. שאני חשובה לך" אני מרים את עיניי להביט בה, היא לא בוכה יותר, היא פשוט מופתעת.

 

"גם אני לא ידעתי" אני לוחש שנייה לפני שאני מנשק אותה.  

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
3 תגובות
שי פברואר 14, 2018 09:14
תוכן פגעוני
מושלם. נתקלתי בטור הזה אתמול ופשוט התיישבתי וקראתי בשקיקה את הכל בנשימה אחת. אני גם כותבת כבר הרבה שנים והסיפור שלך הביא לי השראה לדברים שאני כותבת עכשיו וזרק אותי למלא מקומות חדשים. מתה לדעת מה יהיה בהמשך לא יכולה לחכות?
N-O-A-M פברואר 08, 2018 14:45
תוכן פגעוני
יאאאאאאאאאאאאאאאאאא,, זה מושלםםםם, אני אוהבת את הסיפוררררר וכל יום חמישי אני מתלהבת??????
תגובות: 201
בלואייז פברואר 08, 2018 14:30
תוכן פגעוני
מהמםם ואהבתי שפתחת עם הציטוט לגמרי מוסיף!!