-יובל-
עברה כבר חצי שעה מאז שהסתיימו הלימודים. איך שנשמע הצלצול טסתי מהכיתה- אפילו שצילה צעקה עליי שהיא לא סיימה להכתיב את החומר למבחן- פשוט לא הייתי מסוגלת להישאר, הייתי חייבת להגיע לכאן, להגיע כמה שיותר מהר. והנה אני פה.
אני נוקשת על הדלת החומה שלוש נקישות קצרות שמהדהדות באוזניי, אני מחכה בקוצר רוח שהדלת תיפתח, אחרי כל מה ששמעתי היום אני חייבת לדבר איתה, היא צריכה אותי עכשיו, אני בטוחה שהיא צריכה את התמיכה שלי.
אחרי כמה דקות הדלת נפתחת, שחר עומד מולי "שמעת מה קרה?" הוא אומר בקול עמום ואני מבחינה, בפעם הראשונה בחיי- הפנים שלו אדומות. "בכית.." אני ממלמלת בקול חנוק ועוצרת את עצמי מיד.. "סליחה.. לא התכוונתי.." "זה בסדר" שחר קוטע אותי, "זה בגלל.. בגלל התאונה?" אני שואלת בזהירות- "אז אני מבין שאת יודעת מה קרה.. ריבה סיפרה גם לך?" יש לי מין דחף כזה להסביר לו מה באמת קרה.. אבל אני יודעת שזה סתם יסבך אותי "כן.. הייתי איתה כשדריה אמרה לה ללכת לריבה, אז שמעתי על זה.. אתה בסדר?" אני שואלת, מנסה להסיח את דעתו מהדרך שבה שמעתי את הדברים, "בערך.. מנסה לעכל הכל.." הוא מחייך חיוך עצוב, "יהיה בסדר. אני יודעת שאתם לא אשמים" אני נוגעת בכתפו בזהירות, "יהיה בסדר" אני אומרת שוב, "אני מקווה".
שחר מוביל אותי לחדר של דריה ועוזב אותי ליד הדלת- "טוב שבאת" הוא מלמל אליי בחיוך סלחני ואני מתעודדת מעט. אני דופקת על הדלת ואחרי שניה פותחת אותה ומוצאת את דריה יושבת על המיטה ובוכה ביבבות שקטות, "דר?" אני שואלת והיא מרימה את ראשה, "אל תבכי" אני אומרת לה ורצה לעטוף אותה בחיבוק.
"אוף יובל" היא מלמלת ומתייפחת לתוך החולצה שלי, "אני לא מאמינה שזה קרה.. אני לא מאמינה לכלום עכשיו" היא אומרת בעמימות בין היבבות שלה. "אבל זאת לא אשמתך" אני משיבה והיא מתנתקת ממני ומנגבת את אפה, "אבל זה לא קשור לאשמתי יובל.. זה קשור לאבא שלי, הוא אכזב אותי עכשיו.. הוא גרם לאמון שלי בו להתנפץ, לאמון של שחר בו.. הוא ושחר הם כל מה שיש לי בחיים- אימא שלי כבר לא פה מזמן, הוא אכזב אותי, הוא הדבר היחיד שיש לי בחיים והוא אכזב אותי.. מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
"אני מבינה שזה כואב.." אני אומרת לה, "כשאני שמעתי אני הייתי המומה בעצמי, אבל אני בטוחה שזה יעבור.. דברים עוברים עם הזמן ובינתיים אני פה בשבילך דר.. וגם שחר פה" אני מנסה לנחם אותה, "אולי תדברי אתו?" אני שואלת אותה, "זה בכל זאת אבא שלך.." אני מוסיפה לפני שהיא מספיקה להביע התנגדות. היא מהנהנת בשתיקה, "אני אלך עוד מעט.. אני לא מוכנה לזה עדיין" היא מוסיפה שנייה לאחר מכן, ואני מבינה אותה, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי במקומה. "דיברת עם מיקה?" היא שואלת, "אחרי שזה קרה.. דיברת איתה?" אני מבינה שהיא מנסה לברר אם היא כועסת עליה, אני יודעת שזה לא מגיע לדריה, אני יודעת שכלום מזה לא מגיע לה ואני כל כך מרחמת עליה עכשיו. "לא.. היא הלכה ישר אחרי השיחה אצל ריבה" אני משיבה לה, ואחר כך מוסיפה, "אני אדבר איתה עוד מעט. אני אספר לה הכול". היא מחייכת בעדינות, אבל אני רואה שהחיוך שלה מזויף- היא שבורה עכשיו, ואני צריכה לעשות הכול כדי שזה יסתדר.
כשאני יוצאת מהבית של דריה ושחר כמה דקות אחר כך, כשהיא הולכת לדבר עם אבא שלה, רן מתקשר אליי. "יובל! שמעת מה קרה?" הוא שואל אותי בלהט- "כן.. שמעתי" אני עונה, "ו.." הוא אומר ואני מבינה שהוא רוצה לדעת מה אני חושבת, "אנחנו צריכים להגיד תודה רן" אני משיבה לו "תודה? תודה על מה?" הוא שואל בבלבול, אני בטוחה שהוא חושב שנפלתי מהירח.. והאמת, שגם אחרי שאנחנו כבר ביחד- אני לא מבינה מה הוא מוצא בי- "תודה שהחיים שלנו בסדר. תודה שלא דרסו אותנו בתאונה, תודה שאימא שלנו לא מתה. תודה שמצאנו אחד את השני" אני אומרת ולמשמע השתיקה מהצד השני של הקו מוסיפה "אתה בטח חושב שהשתגעתי" "לא בכלל לא" רן עונה, "פשוט.. איך הגעת למסקנה הזאת עכשיו?" הוא שואל, "פשוט חשבתי.. חשבתי פתאום כמה טוב קרה לי היום.. ואיך בשנייה אחת הטוב שלי התהפך והפך להיות רע של אחרים" אני פורקת מעליי את מה שעבר עליי היום, "יובל, הטוב שלך לא התהפך והרע של אחרים לא הגיע בגללך. דברים קורים, ולפעמים לא אנחנו מחליטים איך הם ייקרו. אבל אנחנו כן יכולים להחליט איך להתמודד איתם, ובינתיים- את מתמודדת איתם מצוין" הוא אומר לי, "פשוט תמשיכי ככה. הכל יסתדר בסוף" הוא ממשיך "אני מבטיח לך שהכול יסתדר".