מפחדת לשמוע את התשובה, לגלות שהכול בסדר או שהכול יישאר נורא. "סליחה" היא מלמלת ומנגבת באצבעותיה את הדמעות שנטפו על לחייה, היא בכתה הראש שלי צורח, זה אומר שמשהו רע הולך לבוא עכשיו, או שאולי טוב? אולי אלו דמעות של אושר? אני מתחילה לשאול את עצמי מיליון שאלות שלכולן תשובה אחת. "אני פשוט לא מאמינה שזה קרה, הנס הזה" היא מחייכת, לרגע אני לא מבינה על איזה נס היא מדברת, הרי קרה אסון, אבל אז אני קולטת, בדיוק כשהיא מסתכלת עליי ואומרת מה שהראש שלי הצליח להבין "היא חיה יובל, היא תהיה בסדר" אני נושמת עמוק, מנסה לעכל מה בדיוק שמעתי, היא שרדה, בדיוק כמו שחשבתי שהיא תשרוד, שהיא לא תוותר, היא מוכיחה כמה היא חזקה כל פעם מחדש, אני מאושרת, החיוך שעולה לי על הפרצוף לא נמחק, אני מחבקת את רונית, "הצלחנו" היא ממלמלת, ואני מסכימה. "מה היא רצתה?" רן שואל אותי כשאני חוזרת אליו, הוא כל כך עייף שהוא אפילו לא מבחין בחיוך הלא ניתן להסרה שעל פניי. "כלום.. סתם לספר לי ש.. מיקה יצאה מהניתוח, והיא הולכת להיות בסדר" אני אומרת באושר ורן מסתובב אליי המום.
החיוך שעולה על פניו רוצה לגרום לי לנשק אותו מיד אבל אני עוצרת את עצמי.. כשזה קורה אני מאגרפת את הידיים ומחייכת חיוך ביישני כדי להסתיר את המבוכה שלי. "את לא עובדת עליי, נכון?" הוא אומר ואני מנידה את ראשי, "רונית ואילן נכנסו לבקר אותה עכשיו והם אמרו שאם יהיה לה כוח אנחנו נוכל להיכנס אחריהם" אני מוסיפה. "אבל.. יובל" הוא מתחיל, "את חושבת שהיא בכלל תרצה לראות אותנו אחרי מה שקרה?" הוא שואל- זה מכה בי בבום ואני לא יודעת מה לענות. אני משתדלת להתחמק מזה, אבל אני יודעת שגם אם אני אנסה להעביר נושא בקלילות, זה ימשיך לרדוף אותי- אני חייבת לדבר עם רן על זה, אני אמשיך לאכול את עצמי מאשמה עד שנדבר על הכול. "בוא לא נזכיר את הנושא הזה עכשיו, או לידה" אני אומרת, אני יודעת שאני לא צריכה להתחמק אבל אני גם יודעת שזה לא הזמן לזה, שעדיף שנבקר את מיקה קודם. אני רואה שהוא בא להגיב ומוסיפה בזריזות "אני יודעת שאנחנו צריכים לדבר" לפני שהוא מספיק למחות. "נעשה את זה אחרי שנבקר אותה, בסדר?" הוא מהנהן ואני נושמת עמוק.
בשנייה שאנחנו נכנסים לחדר אני רואה חיוך של הקלה נמרח על שפתיה של מיקה, חיוך זהה בדיוק נמרח על שלי. "דאגתי לך" אני אומרת, "עדיין דואגת לך" אני מוסיפה לאחר מבט חטוף בגופה הפצוע: צד שמאל של הראש שלה עטוף תחבושות, כך גם זרוע שמאל, הפנים שרוטות כולן אבל היופי שלה לא נדלה, היא נשארה יפה גם כשהיא פצועה. "אני חיה" היא אומרת, "זה מה שחשוב". "זה ופיצה" רן אומר כשהוא אוחז שני מגשי פיצה בידו, "רונית הביאה לי אותם עכשיו, היא חשבה שאנחנו בטח רעבים" הוא מוסיף כשאני מביטה במיקה בדאגה ומבינה שרק עכשיו היא קלטה שגם הוא נמצא פה. אני קולטת איך החיוך הקטן על שפתייה נמחק לאיטו והיא נראית מדוכדכת לפתע, "הכול בסדר?" אני שואלת, "כן" הקול שלה עולה באוקטבה, עוד סימן לא טוב. "אני פשט רוצה להיות אתך קצת לבד.." היא מחייכת לעבר רן חיוך סלחני שהיא לא אמורה לחייך בהתחשב בנסיבות, והוא משאיר את הפיצות על אחד הכיסאות בחדר, ויוצא ממנו.
השנייה הזאת, שמיקה ראתה אותו רק גרמה לי להבין כמה חשוב שאני ורן נדבר אחר כך, ואני מבטיחה לעצמי שאלך לדבר אתו ישר אחרי השיחה עם מיק. "אז מה רצית?" אני שואלת את מיקה ומוסיפה הבעת פנים שאומרת שאני בכלל לא יודעת על מה היא הולכת לדבר. "אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שאת עושה הצגה, אז אני אפתח את זה ישירות- לא שכחתי את המסיבה יובל" היא אומרת, "אני אולי פצועה מאוד, גם בראש, אבל אני עדיין זוכרת, לא שכחתי כלום, ואני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את הרגע הזה שראיתי אתכם." אני שותקת למשמע הדברים שהיא אומרת. לא ציפיתי שהיא תשכח, מיקה היא מסוג האנשים העקשניים במיוחד באופן מעצבן, אבל אני גם לא יודעת מה להגיד לה. אני לא תכננתי שזה יקרה, לא הייתי מודעת למצב ורן מהצד השני לא היה מודע לו. "את יודעת שזה לא היה בכוונה, נכון?" אני אומרת בשקט, מפחדת לשמוע את התשובה שלה. "אני יודעת יובל. ברור שאני יודעת. הנסיבות מצדיקות אותך הפעם ואני גם בטוחה שלא היית עושה לי דבר כזה, אני כבר לא בהלם" היא אומרת ואני מחייכת בהקלה שנייה לפני שהיא מפילה עליי את הפצצה, "אבל.. אני גם יודעת עוד דבר- את מרגישה אליו משהו, אם לא היית מרגישה לא היית כל כך המומה כשראיתי אתכם. אם לא היו לך רגשות אליו לא היינו מדברות עכשיו ולא היית מרגישה כל כך אשמה, ואני יודעת שאת מרגישה אשמה. אם לא היית מרגישה אליו משהו- אז היה לי קל יותר לסלוח לך, אבל את מרגישה אליו משהו, וגם אני"