זה התחיל בריב שלה ושל החברה הכי טובה שלה על בן ששתיהן היו מאוהבות בו ונגמר בחדר המיון, אחרי שמיקה, חברתה הטובה נדרסה ונפצעה אנושות בתאונת פגע וברח. הסיפור מספר את ההמתנה של יובל בחדר המיון, ואת תקופת ההחלמה של מיקה, כשהיא אוספת את שברי אותו לילה ומספרת מה בדיוק קרה שם, שגרם לחברה הכי טובה שלה להתרסק.
האם מיקה תשרוד? מה בדיוק קרה בין שתי החברות הטובות? ומה יקרה אחרי שתקופת ההמתנה בבית החולים תיגמר? תגלו רק אם תקראו..
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
הגוף שלי זז מצד לצד לצלילי המוזיקה, אני מסתחררת ברחבה ומרגישה בקלילות נעימה שעוטפת אותי, אני צמודה לעשרות אנשים שמזיעים בטירוף, עם רמות אדרנלין זהות לשלי, אבל אני מאושרת. אני לא חושבת על דבר ממה שקרה הערב הזה, השארתי את כל הריבים והכעס של תחילת המסיבה הזו מאחוריי, כבר לא אכפת לי ממיקה, ולא מרן ומנעמה ולא משחר ומכל מי שהיה חלק מהסיפור הזה. אני אפילו לא זוכרת מי נשאר בחוץ כשהחלטתי לחזור ולחגוג את הערב שלי בפנים. עכשיו, אני כבר לא רוצה שדבר מזה ייגמר, אני לא מתחרטת על כלום, בסופו של דבר, עשיתי את מה שהיה טוב בשבילי, לפחות זה מה שאני חושבת באותם רגעים. עד שהמוזיקה נעצרת ונעמה נעמדת במרכז הרחבה כשהאורות מכוונים אליה, "תפסיקו הכול, עכשיו" היא צועקת. "קרה משהו.." היא מתחילה לומר בקול חלש יותר, "מיקה..." היא ממלמלת ובראש שלי מתחילים לרוץ כל התרחישים הנוראיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "מכונית.." היא ממשיכה לגמגם עד שבסוף היא מתעשתת על עצמה ואומרת את שתי המילים שאני כל כך מפחדת לשמוע: "מיקה נדרסה".
בשלב הזה, הראש שלי מתרוקן, הכעס שלי פשוט בורח משם ובתוך שניות אני רצה מחוץ לבית וכמעט נופלת במדרגות הכניסה. אני עוברת את החצר ואת השער ויוצאת לרחוב, העיניים שלי מתרוצצות על האספלט עד שאני מבחינה בה על הכביש, היא שם, בשמלה ורודה עדינה שמכוסה ברסיסי זכוכית וחלקי פלסטיק, כשהשיער הגלי והארוך שלה ספוג כולו בשלולית הדם מראשה המרוסק. אני עומדת ומביטה בה ובמשך דקות ארוכות לא קורה דבר כשאני עומדת בשתיקה וסוקרת את גופה הפצוע ואת דמותה חסרת ההכרה. אני לא יודעת מה לחשוב, החברה הכי טובה שלי, אחותי כמעט, שהריב שלנו כבר הצליח להישכח מראשי, היא פצועה עכשיו, בגללי. אני לא מסוגלת לעמוד בזה, הגוף שלי כבר לא מצליח להחזיק את עצמי מעליה, אני מתרסקת כמעט, מתיישבת לידה ולוחצת את ידי אל אגרופה הסגור. אני לא יודעת מה לומר. בדיוק בשלב הזה אני מצליחה לשמוע את הסירנה, אני מרימה את ראשי מדמותה ורואה את האמבולנס שעומד בדיוק לפניי.
אני רן נבחרנו לעלות על האמבולנס ביחד עם מיקה. הנסיעה עוברת עלינו בשתיקה ואחרי חצי שעה אנחנו מגיעים לבית החולים. רונית מחבקת אותי בשנייה שאנחנו רואים אותה ואת אילן עומדים ליד חדר הניתוח שאליו מיקה הובלה, "את בסדר?" היא שואלת אותי ומלטפת את שיערי. אני מהנהנת ולא מבינה איך היא משיגה כוחות לשאול אותי אם אני בסדר כשהבת שלה נמצאת עכשיו פצועה בניתוח. "את בסדר?" אני שואלת בדאגה, "אני אהיה בסדר רק שאני אדע שהיא חיה" היא צוחקת בכאב. בשלב הזה אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי, אני מרגישה כל כך אשמה, אני מחבקת אותה שוב, מחייכת חיוך עצוב והולכת משם לעבר הצד השני של חדר ההמתנה. אני לא מסוגלת לעמוד שם, מול מישהי שהיא כמו אימא שנייה שלי, ולהרגיש את כובד האחריות לפציעה של מיקה. אני צריכה להתנתק מזה מהר ככל האפשר.
אני מתרחקת מהדלת של חדר הניתוח עד החלק הקיצוני ביותר של המסדרון וממשיכה להתהלך הלוך ושוב במין פרנויה כזאת. אני משחזרת כל חלק בערב שעבר עלינו, לפחות מנסה, אבל רן שמגיע ומתיישב על כיסא בשורת הספסלים שמולי פשוט מפריע לי לעשות את זה. "אתה יכול להפסיק כבר?" אני צועקת עליו, "להפסיק מה?" הוא אומר המום. "לא יודעת.." אני משיבה בשנייה שאני קולטת שההערות שלי כלפיו הן חסרות פואנטה, ושכל זה בעצם תוצאה של לחץ. "פשוט תפסיק, תפסיק את זה" אני ממשיכה אחרי כמה שניות. "זה מעצבן פשוט" אני מתחילה לדבר, "זה מעצבן כי אני מרגישה שגם לך יש אחריות במה שקרה לה" אני אומרת בקול מעט שקט יותר. "מה?" הוא שואל, "אל תיתמם עכשיו" פתאום אני מצליחה לנסח את כל מה שאני רוצה לומר לו.. "אתה זה שהיית אחראי לכל זה. לפחות לחלק מזה- אם אתה לא היית בא ו.. אני לא ידעתי שזה אתה... אני לא ידעתי מכלום.." אני מלמלת בשקט ומרגישה דמעות מתחילות לזלוג על פניי, "זאת לא רק אשמתי, ומשום מה אני מרגישה שזאת כן, אבל זה לא מגיע לי" הוא מסתכל עליי, לרגע נראה שהוא מתחיל לקלוט אבל אז הוא מתקרב אליי ומנגב את הדמעות שלי באצבעותיו, הוא רוכן לנשק אותי ואני קולטת שהוא לא הבין כלום.. "לא" אני אומרת נחרצות, "אני לא רוצה את זה" לא עכשיו בכל אופן.. אני חושבת לעצמי כשהוא לוקח צעד לאחור.
"יובל" רונית קוראת לי פתאום, היא מביטה בי וברן ואני רואה שהיא מבינה שבכיתי, אבל לפי ההבעה על פניה אני גם מבינה שהיא לא יודעת למה, זה מקל עליי מעט ואני מנגבת את שארית הדמעות האחרונה על פניי ומתעשתת כמעט לחלוטין. אני ניגשת אליה, "הכול בסדר? קרה משהו?" היא שואלת, אני מנידה בראשי וכמו שציפיתי היא מבינה כמעט מיד שאני לא רוצה לדבר על זה. "מה רצית?" אני מעבירה את נושא השיחה במהירות, "תנשמי עמוק" היא ממלמלת בציניות מלווה בצחוק קריר, "הרופא שניתח את מיקה דיבר אתנו עכשיו" היא אומרת ואני מבינה שזה רגע האמת, החיים והמוות של החברה שלי עומדים להיקבע במשפט הזה, "הוא אמר ש.." היא משתתקת לרגע "הוא אמר שהיא חיה, שהיא תהיה בסדר, נכון?" אני שואלת אותה, אבל היא לא עונה. "רונית?" אני שואלת כשהיא עומדת מולי בראש מושפל.. "מה קרה?"