"ביי ג'ף, אני חייבת ללכת..." מיהרתי להקליד בצ'אט באנגלית, והוא מיד השיב לי באנגלית גם "אני מבין, ביי מאמי." עם סמיילי גדול של לב מנצנץ.
סגרתי את המחשב ואבא שלי נכנס. כל פעם שהוא נכנס הביתה, חוזר מהשד-יודע-איפה, אני נכבית. כמו פרח שמתקפל כשהשמש יורדת.
כל היום בבית. לא בית ספר, לא חברים, וכמעט לא לצאת מהבית. כמו הנסיכה שכלואה במגדל.
"נסיכת העבריינים"- כך כולם קראו לי, אבל רק במשפחה. אבא שלי, שהוא "במקרה" בכיר בשוק האפור, חושב שאני רובוט. אני יורה על מטרות במרתף קטן ומסריח מגיל עשר כדי שאצליח להיות "יד ימינו" של אבא שלי, או במילים אחרות, פושעת.
"אילת!" קולו הכבד והמאיים מטבעו של אבא שלי קרא מהסלון אל החדר הקטן שלי "צאי משם מיד, או שאת יודעת בדיוק מה יקרה."
כן, אבא שלי מכה אותי כשאני עושה משהו שלא לטעמו. כי "רק ככה לומדים".
יצאתי מהחדר בריצה והתנהגתי כמו הילדה שהוא רוצה שאהיה, זאת שתהיה שם כדי להלל אותו על העובדה שהוא עבריין וגם שק אגרוף כשצריך.
"את רוצה לאכול?" אבא שלי שאל בקול רועם שהיה גורם לכל ילד לסרב בנימוס לארוחה.
"כן..." לחשתי. אפילו אני מפחדת ממנו.
אחרי כמה דקות אבא שלי הגיש לי חביתה שרופה, קשה כמו אבן ומלמל "תאכלי."
חתכתי את החביתה והתחלתי לאכול, היה לה טעם נוראי.
בזמן שאכלתי חשבתי על הדבר הטוב היחיד בחיים שלי בערך: ג'ף, בחור אמריקאי שהכרתי באינטרנט. אנחנו מדברים כבר שנה ודי ברור שאבא שלי לא יודע עליו.
הוא כל כך נחמד אליי. כל כך שונה ממה שאני מקבלת מאז שנולדתי, מאז שאמא נעלמה יום אחד. היא ברחה כבר, הצליחה להתחמק מאבא שלי שמטיל אימה בכל מקום.
לפעמים אני פשוט רוצה לברוח, להיות עם ג'ף בדירה שלו באמריקה ולא לראות את אבא שלי יותר לעולם, להיות חופשיה לרגע או שניים.