גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

The beauty in revenge

הגעתי לכאן, כל מה שנותר לי זה להילחם. אני לא מוותרת אני אצליח להפוך עולמות, אבל הכי חשוב אני אצליח להפוך את העולם שלי

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
אוגוסט 23, 00:48
photo

עבר.

עוד בוקר, עוד יום עם השפלה ממושכת, עוד יום ללא שמחה, ללא חברים וללא הבנה. אבל אני ממשיכה, אין לי זמן לקוות למשהו אחר. אני צריכה לתת את כול כולי. ללמוד להצליח, להרוויח כסף בכמה שיותר דרכים.

 

אני כרגיל לובשת את הטייץ השחור שלי עם חולצה שחורה גם כן, נעליים קרועות ובליות.

הסתכלתי לתוך שלולית מים בשביל לראות את פני, עיניים ירוקות גדולות ושיער שחור שאת צבעו לא רואים מרוב הליכלוך שמכסה אותו

שמתי בתיק שלי עם כול סדר היום.

ויצאתי, הסתכלתי על אותו פח שאני חיה בו. אין לי מקום אחר אני צריכה לנצל את כל מה שאני יכולה לקחת. בגלל זה אני לומדת, ועובדת כאילו אין מחר.

אני רוצה להיות רופאה, מה שאומר שאני צריכה לעבוד קשה מאוד בשביל מלגה, מאחר ואין לי כסף.

אבל עד עכשיו זה עובד, אני מצטיינת בית ספר לא רק בשכבה שלי אלא בכל בית הספר. אבל עדיין מתייחסים אליי כסוג ד.

 

אני רק מחכה ליום שהגלגל יתהפך והם יהפכו להיות סוג ד.

נכנסתי לכיתה, יושבת שורה אחרונה ליד החלון.

 

אני מרימה את רגליי אל עבר החזה שלי, כמה שפחות יראו אותי ככה פחות יציקו לי.

הצילצול נשמע, המורה נכנסת במהירות. שיעורי מתמטיקה הם השיעורים האהובים עליי. המורה קשה אך הוגנת.

כל השיעור אני עדיין מכונסת בתוך עצמי, לא נותנת לאף אחד לראות את פרצופי. אני לא מוכנה לזה.

 

הצילצול לסוף השיעור נשמע, יש עוד שעה נוספת של מתמטיקה. אומנם אני לא רואה אבל אני כן שומעת. אני שומעת את כל מה שהיא מלמדת, התרגילים השונים ולכולם אני יודעת את התשובה אבל אני בחיים לא אדבר על זה בטח שלא להראות את הפיתרון.

 

המורה נאנחת אין אף אחד שמוכן לפתור את התרגיל ה"בלתי אפשרי" הזה. ואני לא אהיה מוכנה להיות זאת שתצליח.

"אף אחד?" המורה שואלת

"אוקיי, אז אני אבחר" אני לא רואה אותה, ואני כל כך מקווה שהיא לא תאמר את השם שלי.

"ליזה את יכולה לפתור את זה?" שאלה.

לא הייתה תשובה אז אני מניחה שהיא הנידה את ראשה בשלילה.

"נתן, אתה יכול?" היא המשיכה לשאול.

ושוב אותה שתיקה. המורה שוב נאנחת.

"אני יכול" קול צרוד, חזק וברור מהדהד בחדר.

נשמעה גרירה של הכיסא וצעדים שהיו יחסית קרובים לידי.

"נכון מאוד" המורה צייצה.

"אני רוצה לדעת מה התלמידה המצטיינת של בית ספר חושבת" הוא אמר

הרגשתי מבטים עליי, צורבים אותי למרות כל ההגנות.

לאט לאט הורדתי את רגליי מהכיסא הסתכלתי על הלוח, ואז על בעל הקול לאו, מקובל בית ספר.

 

עם שיער חום ועיניים חומות, הוא לבש חולצה שחורה שרק הדגישה את שריריו, אין פלא שהוא מקובל בין כולם. הוא מדהים.

 

"נו מה דעתך על הפתרון שלי?" הוא אמר

הנהנתי. אני לא מסוגלת לומר שום דבר, אני לא יכולה לומר שום דבר.

 

הוא רק חייך חיוך מרוצה וחזר לשבת במקום לא לפני שהוא טפח על ראשי בחוזקה.

 

הצילצול להפסקה נשמע. אני שונאת את ההפסקות, אין סדר שם הכל אפשרי אין מורים או את הבטיחון אף אחד לא אעשה לי משהו כשמבוגר אחראי מסתכל.

 

יצאתי מחוץ לכיתה, תוך כמה שניות נשפך עליי מיץ תפוזים. אמילי וליאור צחקו על המראה שלי, מראה ספוג במיץ תפוזים.

 

לא לבכות! אל תתני להם לראות אותך נשברת.

חזרתי על ההבטחה של עצמי.

 

המשכתי להתקדם, הלכתי למקום היחידי שהרגשתי בנוח. לקפיטריה, אומנם אני לא מצליחה לתקשר עם בני אדם בגילי אבל אני יכולה לתקשר טוב עם מבוגרים, אני מכבדת אותם ובמיוחד את משה, הוא עבר כל הדרך מישראל לצרפת הוא איבד את אישתו לפני שנתיים ועדיין כל בוקר קם עם חיוך.

 

"את שוב לא אוכלת?" הוא שאל ישר כאשר נכנסתי למטבח.

"אין מה לאכול ברחוב" אמרתי ושמתי את תיקי על שולחן האלמונים שהיה בצד וישבתי על כיסא שהיה לידו.

"כמה פעמים אמרתי לך שאת יכולה לבוא אליי לאכול ולישון" הוא אמר ושטף תפוחי אדמה.

"וכמה פעמים אמרתי לך שאני לא רוצה להיות מטרד עליך, עכשיו תן לי לעזור לך" קמתי מהכיסא ולקחתי את הגיגית שמלאה בתפוחי אדמה ומים, התחלתי לקלף את הקליפה של כל אחד מתפוחי אדמה.

 

"אחח מתי את תביני שאת אף פעם לא תהיה מטרד" הוא אמר ומסתכל לתוך עיניי

"תבטיחי לי משהו, אל תוותרי. וכשאת לא יכולה יותר אני רוצה שתדעי שעשית הכל בשביל להצליח." הנהנתי

"לא, תאמרי"

צחקקתי "אוקיי, אני מבטיחה"

"יופי, עכשיו תקלפי יותר מהר"

 

הפסקה נוספת ואני הפעם הלכתי למעבדות יש שם מספיק כלים שאני יכולה לנתח ענב. להוריד את הקליפה ולתפור אותה מחדש.

לאחר כמה הצלחות הגיע צילצול, הצילצול לשיעור האחרון.

עם כמה שאני שונאת את בית ספר בגלל התלמידים, אני שונאת יותר את הרחוב אליו אני צריכה לחזור כל בוקר וערב.

בלית ברירה קמתי מהשולחן וגררתי איתי את התיק.

שיעור ספרות, אף פעם לא הבנתי למה אני זקוקה לזה. זה לא כאילו שזה יהיה לי משנה בעתיד, מה היה סיפור אהבה בין רומאו ליוליה.

 

השיעור עבר,  ארגנתי את דבריי לתוך התיק ויצאתי מהדלת רק בשביל לראות את קלוד ולאו מחייכים מאוזן לאוזן.

 

במהירות העברתי מבלי לגעת ברצפה לתוך השירותים, לתוך האסלה. הם מכניסים את הראש שלי לתוך המים. אין לי אוויר אני כבר רואה כתמים שחורים.

ולפתע ראשי נמשך לאחור. יש לי אוויר, אני נושמת עמוק מכניסה כל שאיפה לריאות שלי מנסה להכיל כמה שיותר.

 

הם עוזבים את ראשי ונועלים את הדלת של התא. משאירים אותי ספוגת מים ובחושך.

"לילה טוב בלה" הם אמרו מעבר לדלת ושמעתי אותם צוחקים.

מתי זה יפסק?

 

היי, אז הכינוי שלי הוא אמת, והחלטתי לעלות סיפור שכתבתי, אני יודעת שזה לא פוסט שזה סיפור ולכל אם אהבתן אותו אז תכתבו לי למאה בשביל שאני אמשיך להעלות סיפורים. תודה ⁦?

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
1 תגובות
תגובות: 340
OriginalCoCo אוגוסט 23, 11:45
מרגש ודיי עצוב לי בשבילה \: