שוב פעם אני מוצאת את עצמי יושבת מול מחברת ריקה, "מה קורה לך?" הקול בראשי צועק לי אך לא עניתי, "סול!" הוא צעק עליי מה שהוא עושה רק כשהוא ממש עצבני, "מה?" עניתי לו ביובש. "פעם היית מחכה רק לחזור לחדרך ולמלא את הדף במילים ודימויים, היו פעמים שלא התאפקת ופשוט זרק הכל על הדף." הקול גוער בי אך שוב הפעם לא עניתי לו, "סול תעני לי" פנה אליי הקול הפעם ברוגע המאופיין לו. "אתה רוצה שאני אסביר לך מה קרה?" אני צורחת עליו בראשי. "כן, אני רוצה לדעת." ענה הקול בטון הרגוע התמידי שלו שהתחיל לעצבן אותי. "השתנתי" זרקתי לעברו. "תסבירי לי מה קרה אולי אוכל לעזור לך." ענה הקול באמפתיה.
"הכל התחיל בכיתה ז׳, לאחר שחברותיי הלכו לכיתות אחרות ואני לבד. הן השתנו מרגע לרגע. כבר לא היו לנו יותר את אותן שיחות הנפש, כבר לא נפגשנו כל יום שישי בצהריים, זה כבר לא היה אותו הדבר. היו לנו רק שיחות רדודות של 'מה קורה? איך בכיתה? איך בלימודים?' ולא יותר מזה. ניסיתי ליצור קשרים אך דחו אותי כל פעם מחדש או שפשוט הייתי סתם הילדה השקטה והחנונית של הכיתה. זה כבר לא היה כמו פעם, כבר לא הרגשתי את אותו כיף שהיה לי עם חברותיי, כבר לא היו לי את אותן בעיות רדודות של 80 במבחן בהיסטוריה. כן היו לי 4 חברות מהכיתות המקבילות שאיתן היה לי כיף, אבל הן לא היו לידי בכיתה כשהמורה אמרה להתחלק לזוגות ולא היה לי עם להיות." התחלתי לענות ברוגע לקול בראשי. "אז הייתה לך תקופה קשה אני מבין, כל גיל ההתבגרות וזה, אבל זה מה שגרם לך להשתנות כל כך?" שאל הקול בעדינות. "לא רק זה שינה אותי" עניתי לו ונשמתי נשימה עמוקה לפני שהמשכתי.
"תבין, תמיד הייתי שונה, החברות הקודמות שלי קיבלו את זה ועודדו אותי כך שלא הרגשתי שונה אלא מיוחדת ורצויה, בכיתה החדשה שלי החזיקו אותי כשונה ולא כמיוחד החזיקו ממני 'חייזר', הורידו לי את כל המוטיבציה, צחקו, עליי ריכלו, השפילו אותי. הרגשתי פשוט..." התחלתי לדבר אך הקול קטע אותי בגסות, "אבל את הרי אמרת בעצמך שהיו לך עוד 4 חברות מכיתות שונות." "כן, אמרתי את זה וזה נכון. אבל הן לא היו לצידי בכיתה כשירדו עליי, הן לא ידעו על זה בכלל. הסתרתי את זה מהן. התביישתי, התביישתי בעצמי. הם גרמו לי להתבייש בחסרונות שלי, להתבייש ביתרונות שלי, להתבייש בכישורים שלי, להתבייש בגוף שלי, בעצם להתבייש בעצם קיומי." אמרתי ודמעותיי התחילו פשוט לבכות מעצמן. "אל תבכי." הקול אמר וברגשתי כאילו מילותיו מלטפות אותי. "אני לא מבין איך הם גרמו לך להתבייש בכישורים שלך, הרי יש לך כל כך הרבה. איך אפשר בכלל להתבייש בכישורי כתיבה כמו שלך, או בזיכרון המעולה שלך, ואיך את יכולה בכלל להתבייש בגוף הרזה והצר שלך? וביכולות המעולות שלך לשמור על סדר או בכלל לשמור סודות ולהיות נאמ..." אמר הקול מנסה לעודד אותי. "אתה חושב שהם ירצו מישהי שיודעת לכתוב יפה? או מישהי שזוכרת דברים? הם רוצים רק ערימות של אגו וביטחון עצמי, ואיך שהגוף שלי נראה? עם כל שכבות השקט שלי הם ימצאו גם חיסרון בגוף שלי, תאמין לי זה לא קשה." קטעתי אותו בגסות.
"תאמין לי אני בסך הכל סתם אחת, בתם מישהי שונה." אמרתי לקול והייתה שתיקה בינינו. לא סתם שתיקה, שתיקה מעיקה כזו. הפעם לקול לא היה מה לומר.