אוקיי אז זה הסיפור שלי. אלה החיים שלי.
למרות שזה לא מהסיפורים הכי קשים ועצובים שיש זה החיים שלי...
בגיל 9 לפני 5 שנים כהייתי בכיתה ה, יצאתי מבית הספר בשעה 15:00 כי הייתה לי שעת מצויינות. בדרך כלל בשעות האלה אין אף אחד ברחוב, אף אחד! אבל בגלל שהייתי ילדה עצמאית ולא פחדתי מכלום זה לא הפריע לי. אבל אז ראיתי אותם: שני נערים בסביבות גיל 20-25 בשתי מכוניות נפרדות. המכוניות היו חבולות ומפחידות קצת, בואו נגיד שהמכוניות האלה עברו הרבה... והם היו מכוסים בבנדנות על הפה ומשקפי שמש. לשניהם היה שיער חום. אני יודעת שזה נשמע כיאלו אני ממציאה או מדמיינת או סתם חלמתי חלום ממש מפחיד אבל לא.
יצאתי מבית הספר וראיתי אותם. בהתחלה התעלמתי. אבל אז שראיתי שהם עוקבים אחריי בתוך המכוניות ומסתכלים עליי ועושים סימנים, הבנתי. הם מנסים לחטוף אותי. רצתי בריצה הכי מהירה חזרה לבית ספר. והם עמדו שם בחוץ. אחד מהם יצא וכשהוא ראה שיש אנשים בבית ספר והשומר נמצא הוא חזר למכונית שלו.
אני לא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי עליהם ולמרות הבנדנות השחורות על הפה והמשקפיים ראיתי שהם מחייכים וכיאלו אומרים: "את לא תצאי מפה בשלום".
פחדתי. פעם ראשונה בחיים שהרגשתי מה זה פחד אמיתי. שהבנתי שאומרים כשאת רואה שמישהו עוקב אחרייך תברחי או בסרטים כשמכונית באה לדרוס אותך את נעצרת וכולם צועקים "רוצי!" זה לא כזה פשוט "לרוץ".
אני הייתי בשוק. לא שוק של אומיגד, שוק של הלם. של בהלה. הייתי רק בת 9. התקשרתי לאמא שלי ישר. אני גרה מאוד קרוב לבית הספר, אבל לא יכולתי ללכת ברגל, לא הייתי מסוגלת.
אמא שלי באה והם עקבו אחרינו קצת ועזבו.
יצאתי מה זה בשלום. שלום פיזי. אמרתי לעצמי איזה מזל שרצתי בחזרה לבית ספר, יכול להיות שאם הייתי ממשיכה לא הייתי פה היום. או שהם היו אונסים אותי ואני הייתי בדיכאון כל הזמן או שהיו עושים דברים אחרים לא כאלה טובים. אבל הם היו שם במטרה כדי לפגוע.
הביטחון שלי התערער. לא הלכתי כבר לבד ברחוב כמו שהייתי עושה פעם. לא הייתי סוגרת את הדלת כשאני ישנה והייתי חייבת לישון עם אור רק בגלל המחשבה שהם יגיעו אני אוכל לראות אותם.
ככה הייתי במשך 2 שנים. 2 שנים שהיו סיוט והיו נצח בשבילי.
אחרי 2 שנים הבנתי. אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא יכולה לחיות בפחד.. פשוט לא! עברתי את זה! במשך שנתיים חייתי בתוך סיוט מתמשך אבל זהו!
בכיתה ח, כבר הייתי עצמאית. אני כבר לא מפחדת בכלל אבל אני גם לא משתפת אף אחד כי זה היה ונגמר.. ואם אני מספרת למישהו הם חושבים שאני ממציאה ומשקרת או שחלמתי אז אני לא מספרת.
אני עכשיו יודעת עם מי להתעסק ועם מי לא אני יודעת מתי להראות שאני חלשה ומתי לא. אני כבר לא מפחדת אף פעם וכשמישהו מעצבן אותי אני יודעת להחזיר לו בחזרה. אבל לא להגזים כי זה יכול להיגמר רע.
ולהיפך אני אמיצה!
אני התגברתי כי אני חזקה נפשית. תמיד הייתי ככה. אבל יש כאלה שלא, שלא יכולות לעבור את זה לבד.
וזה החיים שלי. בערך... כמובן יש עוד הרבה בעיות אבל זה הייתה הארוכה והקשה ביותר...