המשפחה שלי זה לא כמו המשפחות בסרטים. המשפחה שלי לדוגמה היא משפחה מטורפת עם מלאאא בעיות סיבוכים, יש מלא אקשן בבית במיוחד כשאבא שלי היה בבית. לפני שנה אבא שלי עזב לארה"ב בניו יורק מנהטן (כן כן זה באמת מגניב) והאש בבית ירדה.
אתן בטח שואלות מה קרה כשהוא היה בבית, בוא נגיד ככה כול הרחוב שמע את הצרחות שלו ושל אימא שלי, אבא שלי בחיים לא היה האבא המושלם שטיפל בי הוא היה מפנק מלאא והוא עדיין מפנק אבל זה כול מה שהוא עושה, הוא בחיים לא התעניין בלימודים שלי ברגשות שלי, גם אם הוא מנסה אני לא נותנת לו כי גם ככה הוא לא היה שם אז למה שהוא יהיה שם עכשיו? אימא שלי לעומת זאת היא קוץ בישבן (מילים יפות), היא יותר מדי עלי (על הוריד שלי), ולא משנה כמה אני אומרת לה את זה היא לא תבין ותקלוט.
אני אוהבת את אימא שלי מאוד, אבל אני והיא רבות כל כך הרבה שזה קשה להרגיש טוב. זה לא סתם מריבות זה מריבות על החיים שלי ועל הפרטיות שהיא כמעט לא נותנת לי, היא לא סובלת אף אחד מהחברות והידידים שלי כי היא לא מבינה שאני לא כמוה ואני קצת שונה, אימא שלי תמיד הייתה לוקחת לימודים קשה, לא משנה כמה זה הקשה עליה היא למדה ולמדה כמעט שלא יצאה, לא היה לה מלא חברים כשהייתה צעירה, אבל אני שונה.
לימודים זה כן חשוב אבל זה לא מה שאני שמה ראשון, אני אוהבת לצאת ולבלות עם חברות וידידים לעשות צחוקים ולהנות מהנעורים שלי, היא ברור לא מבינה אותי, ורואה אותי ככשלון חורץ. כמו שאמרתי קודם אני אוהבת את אימא שלי אבל אני צריכה להתמודד לבד עם החיים שיש לי (בת יחידה וזה..) ואם קראתם את הפוסטים הקדומים שלי אתם יודעים שהחיים שלי מלאי דרמה ובכי, ואין לי עם מי לדבר (חוץ מהחברה הכי טובה שלי,סטיץ' (שם חיבה) ואין לי ראש ללימודים.
אז כן משפחה לא בוחרים.