גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

בוגדת בגוף

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
יוני 27, 2004 00:00
photo

 

כתבתנט מתארת לנו בפרוטרוט על הפרעת אכילה וההשלכות שלה, כתבו לנו מה דעתכן…


יד נדחפת עמוק לתוך הגרון. מקיאה. נושמת קצת. נאנחת. מקיאה שוב. כל הריצפה כבר מטונפת, אני יושבת בתוך כלום. הקלה. הקלה כל כך עצומה מהכל. כאילו כל הזבל שיצא ממני עכשיו נשאר שם שנים, ועכשיו? עכשיו הכל כבר מאחורי.
אני סתם יושבת בתוך זה וחושבת לעצמי כמה טוב וכמה רע וכמה וכמה וכמה. הוזה. חולמת. בוכה. מטורפת.
סיוט. ממשיכה לכיוון המטבח שוב. אוכלת עוד כיכר לחם שלמה בלי למצמץ, שותה עוד ליטר וחצי של מים בלי בעיה. עוד חפיסה של שוקולד. עוד עוגיה. עוד שניצל של אמא. זהו זה. אני מוכנה לזה שוב.
חוזרת חזרה. יד נדחפת עמוק לתוך הגרון. מקיאה שוב. נושמת. מקיאה שוב. נושמת. ולא מסוגלת להפסיק.
העיניים מתחילות להיעצם. המוח מפסיק לחשוב. כל החדר מסתובב מבלי טיפה של אלכוהול או חומרים כימיים כלשהם. פשוט אני. חיים. הכל. הקלה עצומה.
בבוקר לא אוכלת כלום. בצהרים אמא כבר מכריחה. אני אוכלת יפה. באמת יפה. את כל תפוחי האדמה והבשר שהיא הכינה במיוחד בשבילי. ובשביל שתהיה מרוצה עוד יותר אפילו גם קצת סלט ירקות קצוץ דק, כמו שאני אוהבת. היא לא מסתכלת ואני חוטפת עוד עוגייה. עוד קצת גרעיני חמנייה. היא מסתכלת שוב. אני שבעה. היא הלכה כבר. מתחילה לבלוס מכל הבא ליד. ואז? אז מרגישה שוב את התחושה המוכרת ורצה לעבר חדר האמבטיה. פותחת את הברז. שלא ישמעו חס וחלילה את המעשה הנורא. אני יודעת שזה נורא. אני מנסה להפסיק. דוחפת את היד עמוק לגרון. מקיאה. וחוזר חלילה.
ימים שלמים של אכילה בלתי מרוסנת והקאה מקלה עוד יותר. החיים ממשיכים כרגיל. יוצאת בימי שישי. מבלה. צוחקת. נהנית. פשוט לא מעכלת שום דבר. תרתי משמע. האם יש בכלל מה לעכל?
מתחילה להרגיש חולשה. כבר לא מסוגלת לרוץ יותר ממאה מטר מבלי ליפול או להרגיש סחרחורת עצבנית. כולם מסביב פתאום. "תזמינו אמבולנס" מפה, "תשפכו עליה מים" משם. מי מהם בכלל יודע? אף אחד לא. מועלית על אלונקה אל עבר אמבולנס צפוף ומובהלת עם סירנה לביה"ח. מחוברת לצינורות. צועקת. בוכה. דוממת. מטורפת. זהו זה. כבר לא מרגישה דבר, אפילו לא את אינספור המחטים שחודרים מבעד לגופי. כבר אין מה להרגיש. מה זה גוף בכלל?
הימים חולפים לאט, והדקות נספרות כל פעם מחדש במין תקווה שיעברו מהר יותר. מחכה להרבה ובעצם לכלום. כל כך הרבה סובבים ובעצם שום דבר אמיתי. ממתי למישהו אכפת? אני ככה כבר שנתיים. אוכלת מקיאה. אוכלת מקיאה. אוכלת מקיאה. ושוב. ושוב ושוב. אטימות סביבתית. אטימות חברתית. אטימות משפחתית. כלואה בתוך עצמי. כלואה בתוך גוף שלא רוצה אותי כלל. הנשמה מנסה לצאת ע"י ניסיונות פתטיים של הקאה פשוטה כביכול. זה באמת לא פשוט כל כך.
הם מכריחים אותי לאכול. בהתחלה זה סתם פרוסה של לחם מאתמול בצהרים. אח"כ עוד יוגורט מזעזע שאלוהים יודע מאיפה הם הקריצו אותו. משגיחים שלא אלך לשירותים לבד. משטר דיקטטורי בודאי נורא פחות מזה. פחד מוות. פחד ממוות. לא מפחדת. כן פוחדת. לא יודעת. יודעת. מטורפת.
מצליחה יום אחד להגיע לשירותים לבדי. מוציאה את הכל, בלי לחסוך בדבר. מסתלקת. בורחת. עוזבת. חוזרת למקום ממנו באתי. חוזרת הביתה רק כדי להיווכח שהכל נשאר כשם שהיה. מזוייף. כל כך הרבה בובות פרווה מחכות לי על המיטה. ברכות מטופשות של החלמה מהירה. והרבה שוקולדים. פעם הייתי מכורה. בעצם אני עדיין. רק מוצאת את הדרך ליהנות הנאה כפולה. הגוף שלי בגד בי. ואולי אני בגדתי בו. לא יודעת דבר. מפחדת לדעת.
ממשיכה בסדר היום המטורף. מונוטונית. הכל כבר אוטומטי. אוכלת. מקיאה. וחוזר חלילה. אוכלת. מקיאה. כבר לא אוכלת. רק שותה. מקיאה מים. נוזלים. נהיית לבנה. חיוורת. השיער מתחיל לנשור. הציפורניים מתפצלות. המחזור כבר הפסיק לפני כמה חודשים, הפסקתי לספור ממתי. חלשה. דועכת. משוגעת. ילדה טיפשה שהחליטה להרוס את עצמה. יושבת מול אסלה מטונפת בעצמה. מסתכלת. בוהה בלא כלום. מסיימת את הכל בלי שום טיפת בושה.

ואגב... הסיפור הוא לא אמיתי.. סתם בשביל שתדעו

super-cat גיל: 18
 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
72 תגובות
מלודי שלי בלב אוקטובר 01, 2017 21:22
תוכן פגעוני
אמאאאאלההההדיי באמת עכשיו אני פוחדתמספיק כבר לפרסם כאלה כתבות זה מפחעד את רוב הבנות פה והם חושבות כת היום על אנורקסייה ובולמייה, יש לי בת דודה של בת דודה- שהיה לה בולמיה, וזה הפחיד אותי כל כך!!!!???????
מבינה את זה פברואר 20, 2017 16:37
תוכן פגעוני
כתבה מדהימה מנוסח מדהיםם!!!!!!!
תגובות: 977
**##טלוש##** ספטמבר 19, 2008 00:00
תוכן פגעוני
אבא"לה.....
איזה כתבה מפחידה....
שחרוש יוני 04, 2007 00:00
תוכן פגעוני

אני הייתי בולמית גם ועכשיו אני בפסיכולוג שעוזר לי בנוותת לא כדיי לכן להכנססס לזההה באמתת ! תשארו איך שאתן ואם צריך קצת לשמור כרגע אני בדיאטהה והורדתי 2 קילו בשבועע כי אני שמנתייי אבל אל תכנסו לכל הקטע של הבולמיהה
וואי אנ ילא מבינה את זה.. מאי 07, 2007 00:00
תוכן פגעוני

למה לאכול כלכך הרבה ואז להקיאי את יודעת שאת תיצטערי אז אל תוכאלי לעזעזל פשוןט תקבילי זה כבר עדיףף למה ליבלוס כו פרה ואז להקיאי.. תחזיקו תעמכן..זה לא שאני ממש דוגמא ניפלאה יש לי אנורקסיה אבלא ני אף פעם לא הקאתי ככה. אנ יתמיד מחזיקה תעצמי.. זה לא טוב אבל זה כבר עדיף..
אלמו15 ספטמבר 15, 2006 00:00
תוכן פגעוני

זה לא סיפור אמיתי?? מוזר כי זה נשמע בדיוק כמו החיים שלי.
אלמו15 ספטמבר 15, 2006 00:00
תוכן פגעוני

זה לא סיפור אמיתי?? מוזר כי זה נשמע בדיוק כמו החיים שלי.
עזבו ספטמבר 16, 2005 00:00
תוכן פגעוני

זה ממש ממש יפהה!!!! זה ריגש אותי מאודד!! מאיפה הכישרון הזה לכתיבה?? כדאי לך לכתוב ספר או משהו... אולי הסיפור הזה לא אמיתי... אבל יש בנות שמתמודדות עם המצב הזה כל יום. בנות אמיתיות. לחברה שלי זה קרה. היא סיפרה לי שהיא ככה כבר כמה חודשים והיא לא יכולה להפסיק. נשבעתי שאני לא יגיד לאף אחד. אבל יום אחד נמאס לי. התחושה הזאת כשאני יושבת פה, היא מקיאה את הנשמה או מתייסרת ובוכה, העיקה עלי. הלכתי לפסיכולוגית שהיא גם דיאטנית (זה משהו מיוחד לנושאים האלה) וסיפרתי לה על זה. היא בקשה ממני שאני יביא את החברה אליה וזה מה שעשיתי. החברה שלי כעסה מאוד. כי נשבעתי לא לספר. בסוף הצלחתי לשכנע אותה שתלך אליה. הפסיכולוגית הזאת הצילה את חייה!!! אולי גם אני.
מותק בלי עותק ינואר 15, 2005 00:00
תוכן פגעוני

יאו זה באמת חתיחת סיפור אבל עם זה היה באמת איפה אתם חיים אתם יודעים כמה רופים יש שמתפליים בזה כל הררופאים לקיבע ודייטנים ופסיכולוגים עם מישהו באמת במצב הזה שפשוט יקלוא שאוכל זה לא משחק ואני בטוחה שזה לא כזה כייף היה להקיא כל הזמן
רינת ינואר 14, 2005 00:00
תוכן פגעוני

מזל שזה לא אמיתי יש הרבה חלקים בסיפור שלא הגיוניים כמו שנתיים וההורים לא ישימו לב?........ טובבבב אני אומרת לבנות שלא יודעות ויש כאלה אנורקסיה זה שלא אוכלים ומתחילים להיות רזים מתחת לממוצא המשקל של הגיל. בולמיה זה שמקיאים את מה שאוכלים. לדעתי בולמיה זה נורא בהרבה יותר מאנורקסיה זה לא אנורקסיה כי שמישהו אנורקסי הוא לא אוכל! זה ההבדל
טעני עוד תגובות