אני רוצה להתחיל בנושא מרכזי מאוד בחיים שלנו, הבנות, המראה החיצוני.
ידוע שבתקופת גיל ההתבגרות הבנות עוברות שינויים חיצוניים וכמובן גם פנימיים. לפעמים אנחנו נוטות לזלזל בעצמנו בשל המראה החיצוני שלנו. אולי בגלל שאנחנו סגורות עם עצמנו ולא מוכנות להוציא את האני האמיתי שלנו, אנחנו לא מקובלות בחברה או ביישניות מדי.
בסיפור שלי יש מסר לכולכן ואני מקווה שתבינו אותו...
הייתי ילדה רגילה. כמו כולם הגעתי לחטיבה ולא הבנתי מה קורה. מהיסודי שהוא בית ספר כל כך ילדותי, כל היום רצים, משתובבים, מתפרעים ועושים צרות למורים, הגעתי למקום שכולן מטפחות את עצמן, מתאפרות, מתלבשות, נראות כמו מיליון דולר ומנסות להרשים בכל דרך אפשרית. לי זה נראה סבבה שכולן מנסות לטפח את עצמן. זה נחמד ואם זה משפר את ההרגשה שלהן אז למה לא?
אני באתי לחטיבה עם משקפי ראייה, עם הבגדים הכי שלוחיים והכי פשוטים שהיו לי, עם קוקו תקוע באמצע הראש ובלי איפור בכלל. ולא, לא הייתי רזה הייתי מלאה.
באיזשהו שלב התחלתי להתעורר ולהסתכל על המראה שלי בגלל שכולן הסתכלו על עצמן וכל היום ובדקו למה גדל להם חצ'קון ולמה יש להם עוד צמיג או שניים בבטן ואיך הם דלוקות על זה מהכיתה הזאת וככה כל היום מדברות ומסתכלות ומסתכלות...
גם אני התחלתי להסתכל על עצמי ואז הגיע היום שהתחלתי להתאפר ככה סתם בבית משעמום. שמתי את משקפי ראייה שלי וראיתי ש"וואלה הם מזה מכוערים". דיברתי עם אימא שלי ושכנעתי אותה שאני רוצה לשים עדשות מגע. נסענו לחיפה וקנינו לי עדשות. זה היה בחנוכה שעבר, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול... לקח לי זמן להתרגל לעדשות, אבל התרגלתי.
כל זה היה עוד בתקופת החופש, ככה שאף אחד לא ראה אותי ואת השינוי שחל בי.
ישבתי בבית והמשכתי להסתכל על עצמי עם העדשות. אמרתי לאימא שלי שכבר איזה שנה וחצי שלא הסתפרתי וביקשתי שתיקח אותי להסתפר.. נראיתי שונה עם תלתלתים כאלה ופוני ופתאום ראיתי את עצמי ולא הבנתי מי זאת. זה היה פשוט מוזר לראות את עצמי בלי משקפים ובלי קוקו.
כמה ימים אחרי זה הלכתי לקנות בגדים ולעשות גבות ושפם. ביום הראשון ללימודים קמתי בבוקר ולבשתי את הבגדים הכי נחמדים שהיו לי, לא פשוטים ולא יותר מדי יקרים... שמתי את העדשות, התאפרתי קצת, פיזרתי את השיער, ניפחתי את התלתלים ויצאתי מהבית.
כשעברתי במסדרון של השכבה כולם הסתכלו עלי ולא הבינו מי אני. אני עוד זוכרת את הפנים המסוקרנות של אשר (ילד מהשכבה שלי) שהסתכל עלי ולא הבין מי אני. הוא שאל אותי "מי את?" ואני אמרתי לו: "אשר זו אני נוי, מה אתה גנוב..". אחרי חצי שעה בערך כולם היו מסביבי מה עשית? איך השתנת...
מפה לשם, כל יום התחלתי לדאוג למראה החיצוני שלי ולשים לב לגוף שלי. מעולם לא הייתי שמנה, הייתי מלאה והייתי מודעת לזה.
הגיע פורים והתחלתי דיאטה רצחנית פשוט, הרעבתי את עצמי. בהתחלה לא הייתי מודעת לנזק שאני גורמת לעצמי, אבל לאחר מכן זה התחיל להשתנות. לאט לאט התחלתי להרגיש חלשה ועוד יותר חלשה ועוד יותר.. היו רגעים שפשוט חשבתי שאני עומדת להתעלף, שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי. רזיתי משהו כמו 6 וחצי 7 קילו בחודש ועשיתי ספורט כמו משגעת. כשעשיתי ספורט חזר אלי כל הכוח וחשבתי רק על להיות יותר רזה. כשחברות שלי אמרו לי "נוי תפסיקי, זה לא יפה!" כבר כי הייתי בתת משקל. "אמרו לי די נוי, הפנים שלך רזות מדי. את חיוורת, תפסיקי!". אני כמובן לא הקשבתי, המשכתי בשלי כי כבר נכנס לי הג'וק הזה לראש ואף אחד לא הצליח להוציא לי אותו. כמובן שקיבלתי מכולם הרבה פרגונים על כמה רזיתי וכמה שהשתנתי. הייתי הכי יפה בשכבה ומעולם ולמרות הכל לא חשבתי שאני מעל כולם, להפך תמיד ידעתי מה המקום שלי ולא ניסיתי להתעלות על אף אחד. לפי דעתי כולנו שווים.
הגיע החופש הגדול והסתכלתי על עצמי ואמרתי: "וואלה מספיק עם הדיאטה" עכשיו אני די מרוצה מעצמי וניסיתי לאכול יותר, לא לזלול, לאכול רגיל. פשוט לא יכולתי. זה היה חזק ממני. מרוב שהתרגלתי לאכול כמויות קטנות של אוכל, סירבתי לכל אוכל שהיו מביאים לי. כמובן שהתחלתי לפתח בעיות אכילה.. משהו שלא חשבתי שיקרה לי. הייתי נורא חלשה, חיוורת. כמו שעון הייתי מחכה לשעה בה אני אוכל והיו לי נדודי שינה וסיוטים. כל היום הראש שלי היה עסוק באוכל ואוכל ואוכל, משהו שילדה בת 13 לא צריכה לחשוב בכלל.. במיוחד אם היא רזה. גם ששקלתי 48 והייתי בגובה של 1.65 חשבתי שאני ממש שמנה ותכננתי איך לקצץ ארוחות, לספור קלוריות ולהגיע למצב שאני שורפת את כל הקלוריות שאכלתי בעזרת ספורט. במסיבות שזה הדבר שכל כך נהניתי ממנו, לא יכולתי לרקוד כי לא היה לי מרץ. פשוט הייתי חלשה.
כבר עברה שנה מאז. שנה של התמודדות עצמית הכי קשה שהייתה לי. שנה שאני מקבלת את עצמי כפי שאני, שנה שאני זו אני ולא מנסה לשפר את עצמי בשום דרך כזו או אחרת. בשנה הזו קיבלתי כל כך הרבה פירגונים על המראה שלי שמרוב זה שביום אחד הייתי מקבלת יותר מ- 10 מחמאות, זה היה הפך להיות חסר משמעות בעיניי.
החברות שלי, שחשבתי שהיו לי, פתאום אמרו לי שנהייתי סנובית ושתפסתי מעצמי יותר מדי. הן כל הזמן הדגישו את עצם העובדה שהייתי מכוערת ושהשתנתי. פשוט לא הפסיקו לעקוץ אותי ולעקוץ אותי ואמרו לי: "גם שהיית מכוערת היינו חברות שלך, אז פתאום שהשתנת הפכת למתנשאת...". כל כך נפגעתי מהן כי הייתי בטוחה שהן חברות שלי. הבנות שהכי לא האמנתי שיחשבו עלי דברים מסוימים פשוט התנפלו עלי. זו הייתי מכה אדירה.
לקח לי זמן לסלוח ולהבין אותן. עכשיו כמובן שאני לא שומרת טינה לאף אחת כי הקטע הזה כבר עבר, אבל אני לא שוכחת שום דבר שעברתי. שנה שלמה שאני רק מנסה לדאוג פחות למראה החיצוני שלי, כי זה לא חשוב.
בנות זה לא חשוב לאף אחד אם תשקלו 50 או 60 זה לא מזיז לאף אחד. זו רק ההרגשה שלכן. לאף אחד אין זכות לקבוע אם אתן מכוערות או יפות, כי בכל אחת יש יופי. תאמינו לי רק אם תחפשו את היופי שבעצמכן אתן תמצאו אותו .
אני לא מנסה להגיד שתזניחו את עצמכן, להפך להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמך זה חשוב
אני רק אגיד לכן דבר אחד- כולם מנסים להגיע למצב של שלמות, כולם, אבל ברגע שהדרך לשלמות הזו היא לא באמת מה שאתן צריכות, אז זה פוגע בכן.
המצב של השלמות עם עצמכן יגיע שתסתכלו על עצמכן ותאהבו את הדרך שבה אתן נראות.
תדאגו לדברים יותר משמעותיים מאשר למצוא את הדרך לכך שאנשים יסתכלו עליכן.
עכשיו שאני בשלבי ההתמודדות, אני מבינה מה אני מצפה מעצמי, יודעת מי הן החברות האמיתיות שלי וכמה שאני שלמה עם עצמי... לא אשקר, אני עוד מתמודדת עם הרבה בעיות כאלה, אבל לפחות אני מתמודדת. למדתי שהכי חשוב זה לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולכבד את האחרים. ככה כולנו נגיע למצב של שלמות
אני מקווה הבנתם את המסר שלי שתבינו שאחרי כל השינויים החיצוניים שעברתי וכמה שנהייתי יותר יפה ומקובלת בחברה, ולא רק בשכבה בכל הביצפר, זה רק עשה אותי פחות מאושרת, והכי חשוב זה הפנימיות.
אשמח אם תרשמו תגובות
נוי..
גיל: 14
עוד על גוף ויופי? לחצי כאן