אוף די נמאס לי....אני עושה המון ספורט ומשתדלת לא לאכול שטויות...קיצר יצא שירדתי כמה קילוגרמים...כל החברים מפרגנים ובכלל המון אנשים אומרים לי איזה יפה נהייתי...אבל אז...בבית...מתחילים לתקוף אותי....אבא שלי חושב שאני איזה אנורקסית מקיאה למרות שזה כ"כ לא נכון....
אני לא יודעת מה לעשות כדי שהוא יקלוט שאני לא כזאת...
אני אוכלת פיצות וכל זה לידו ...אבל הוא מצידו מתעלם.... וחושב שאני חולת נפש...
הוא טוען שאני נראית כמו שלד ואני נעלמת ובלה בלה בלה....
אוף
אני מנסה לדבר עם אמא ולהסביר לה שזה פוגע בי ההתייחסות הזאת
אבל אז הם רבים....עכשיו הוא החליט שמחר הוא לוקח אותי לעשות בדיקות דם ולאשפז אותי....
אני לא עושה בדיקות דם א-י-ן מ-צ-ב שבעולם כבר כמה שנים
אני לא עושה ...אני צריכה להכין את עצמי נפשית לשנה הבאה כיתה ח' לחיסון...
- חיוך-
בקיצור אני לא יודעת מה לעשות עכשיו....
כל הזמן אני בוכה לחברה שלי...היא אמרה שאני אנסה לדבר עם אמא שלי ואולי זה יעזור...
אבל אמא אמרה "זה לא יעזור עם תבכי....עכשיו אני ואבא רבנו בגללך" ובלה בלה ....
אולי עדיף לשים עליהם פס ופשוט לא להיות בבית איתם יותר??.
ניסיתי הכל.....
לדבר איתם
לברוח מהם
לבכות.... הכל.....
אפילו התקשרתי לער"ן ודיברתי שם עם מישהי ממש חמודה וסיפרתי לה הכל על ההורים שלי....
על כמה שהם רק צועקים עליי ואומרים שהם "דואגים" אבל בדוגרי איכפת להם רק מעצמם ומהשקט שלהם....
אפילו אבא שלי אמר לי "אנחנו לא בנויים עכשיו לדבר כזה" כשהוא חשב שאני אנורקסית ...
האישה הזאת שדיברתי איתה אמרה לי שלדעתה, כמה שזה קשה אני פשוט צריכה להתעלם...
ומשוך ככה את הזמן כמה שנים שנשאר לי להיות בבית...לסבול...וזהו....ופשוט לא להתייחס אליהם ולמה שהם אומרים ולהמשיך בשלי.....
אני רוצה...אבל קשה לי....
כל דבר מוצאים להתקיף אותי "מה קרה את ישנה כ"כ הרבה בטח חסר לך משהו בגוף"
"את לא אוכלת" ובלה בלה בלה.....
די נמאס לי......אני כותבת ויורדות לי דמעות.....
אני רוצה לישון....לישון ושיעזבו אותי כולם....
אני רוצה חיבוקי
גיל: 14