זיכרון שלא נשכח - נוגה

כולנו יושבים על כיסאות בצבע אדום-בורדו , אמא שלי בינתיים מדברת עם ההורים של אמיר ונועם . סיגי יושבת על הרצפה ושותקת . היא שמה את ראשה על בירכיה , והדבר היחיד שאפשר לדעת בברור שהיא בוכה . אני נשענת על רון ומסתכלת עליו , למרות שהוא לא בוכה אני רואה את העצב בפניו . אני שולחת את ידי אל פניו ומלטפת את לחיו . כעבור כמה דקות אמא שלי חוזרת ``ההורים שלהם בדרך.`` ``הם מביאים גם את נוגה?`` שואלת תמר , ``כן`` אמרה בעצב אמא . אמא התקרבה לסיגי ולחשה לה משהו , סיגי קמה והן ביחד התרחקו מאיתנו . ``בת כמה נוגה?`` שאל לירון ושיר אמרה לו בשקט את גילה , אולי בכדי שלא נחשוב על תגובתה כשתדעה שאמיר בסכנת חיים. לאחר כמה דקות אני קמה ומנגבת את דמעותיי ``מישהו רוצה משהו מהמזנון?`` ``קולה`` אומרים תמר לירון וירין , ``מיץ `` אומרת שיר , ``אני אבוא איתך`` עונה לי רון וקם . אני ורון הולכים לעבר המעלית ``הם ימותו?`` אני שואלת את רון , ``לא . נועם ואמיר חזקים , את מכירה אותם `` עונה רון ונושק למצחי , המעלית נפתחת ויוצאים ממנה שני רופאים אני ורון נכנסים `קומת קרקע` אני לוחצת . המעלית יורדת לאט , הזיכרונות מהתאונה עולים בראשי – אמיר ונועם מתחילים לעבור , הנהג מגביר את עוצמת הנסיעה , המכונית פוגעת בהם , הנהג בורח , אמיר ונועם שרועים על הכביש מדממים . אני תופסת בחוזקה את ידו של רון והוא מחבק אותי כאילו קורא את מחשבותיי. המעלית נפתחת ואני ורון ניגשים למרכז האחיות ``סליחה , איפה המזנון?`` ``תלכו מפה ישר ואז תפנו ימינה וישר תראו אותו `` אני ורון מסתובבים ללכת כשלפתע אנו רואים את הוריו של אמיר ואחותו הקטנה נוגה. אני ורון מתקרבים אליהם במהירות . עיניה של אמו של אמיר אדומות ואביו מודאג , נוגה הקטנה מסתכלת על חמישתנו במבט מבולבל . `` נועה ! רון!`` קוראת אמא של אמיר ושלושתם מתקרבים אלינו,``איפה הם?`` שואל אביו של אמיר , ``קומה שלוש לא רחוק מהמעליות `` עונה רון . אני מסתכלת על נוגה . היא רק בכיתה ב` ואינה מבינה מה קורה סביבה . אני מתקרבת אל אימו של אמיר ``אני יכולה לקחת את נוגה בינתיים למזנון?`` אימו של אמיר מהנהנת ולוחשת לי ``תודה`` . אני מחייכת אליהם ``נוגה בואי איתי ועם רון `` אני אומרת לה ומושיטה לה את ידי , נוגה מחייכת אליי ונותת לי את ידה . נוגה מכירה אותי , פעמים רבות הייתי אצל אמיר ואפילו שמרתי עליה כמה פעמים . גם את רון היא הכירה , הוא תמיד משחק איתה כאשר נמצא אצל אמיר. נוגה תפסה את ידי ביד אחת ואת ידו של רון ביד השנייה . אנחנו הולכים לפי הוראותיה של האחות ומגיעים לפתח של מזנון גדול ``מזנון הדסה ******`` אני ורון מוציאים את ארנקינו ומתקרבים אל אזור הקופה ``את רעבה נוגוש?`` אני שואלת אותה החיוך מזויף ``כן`` עונה נוגה ורצה לכיוון הזכוכיות שמאחוריהן מונחים דברי מאפה ובורקסים . רון הולך ומדבר איתה ואני בינתיים מזמינה פעמיים קולה , מיף תפוחים ושלוש פעמים שוקו חם ומשלמת. אני תופסת מקום בעוד רון משלם על 3 בורקסים (פיצה,תפוח אדמה וגבינה). רון חוזר ושם את המלחת באמצע השולחן ונוגה אוכלת בחיוך בורקס פיצה , בעוד אני רון יושבים עצובים , ומנסים להבין איך אנחנו מספרים לילדה בת 8 שחייו של אחיה הגדול בסכנה . ``למה אני פה?`` שואלת נוגה . אני ורון מסתכלים אחד על השני בהלם , ואני נותת לו את ידי מתחת לשולחן.