אם יש חג אחד בשנה שאפשר לקרוא לו "חג תפוחי האדמה" זה ל"ג בעומר.
לא שיש לי תלונות חלילה, ואם כל הכבוד שיש לי לבר כוכבא - ויש אני מתה
על תפוח אדמה אפוי.
לפחות ככה הרגשתי עד ל"ג בעומר בשנה שעברה
הכל התחיל מושלם, התאספנו כל הילדים מהכיתה שלי, ואחרי מעקב ממושך אחרי הילדים מהכיתה המקבילה, גנבנו להם את הקרשים והחבאנו במקום סודי.
שרון, חבר שלי עזר לי לסחוב את הקרש שלי (ואני חשבתי לעצמי שזה מאוד רומנטי...)
הערב הגיע, ואיתו ההתרגשות, בכל זאת, זה הלילה היחיד בשנה (חוץ מהטיול השנתי) שמותר לי לבלות עם חברים שלי כל הלילה, ובכלל להיות מחובקת עם חבר שלי מול המדורה זה תמיד מדליק.
לקח קצת זמן להדליק את האש, אבל היא נדלקה בסוף ואחרי חצי שעה התחלנו לזרוק לתוכה תפוחי אדמה בנייר כסף שהבאנו מהבית.
כולם יודעים שאני מתה על תפוחי אדמה, אז הם נתנו לי את הזכות להיות הראשונה שטועמת.
אני, בניסיון לעשות פוזה של בחורה שמבינה באוכל ולא איזה ציפור מסכנה, דפקתי ביס ענק בתפוח אדמה. מה שלא לקחתי בחשבון שלא משנה כמה פו אני אעשה, התפוח לוהט כי הוא
הרגע יצא מהאש, ואני דפקתי צעקה מטורפת: חאם, חאם!!!! כולם צחקו כי הם היו בטוחים שאני אומרת האם, כלומר אממ טעים. לקח להם כמה דקות כדי להבין שאני בצרה ואז הם רצו להביא לי מים קרים...
את המשך הערב בליתי במיטה בבית החולים, עם כוויה בלשון וצלקת שנשארה לי עד היום.
נשבעתי לעצמי, שאני לתפוחי אדמה לא מתקרבת, ומאז אני רק בקטע של בטטות....
מיכל
16