הי, שמי רוני ואני בת 14, אני שרה כבר שנה במקהלת הנערות "שני" בעמק יזרעאל.
בנובמבר האחרון הייתה לכולנו חוויה מדהימה! הוזמנו לעיר לואיוויל שבקנטקי ארה"ב למפגש ישראלי פלסטינאי.
מטרת הנסיעה הייתה להפגיש בין בני נוער העוסקים במוסיקה משני צידי הסכסוך.
מקהלת "שני" יצאה בהרכב של 12 בנות בגילאים 14-17 כשבינהן 7 יהודיות, 3 מוסלמיות ו- 2 נוצריות.
הקבוצה הפלסטינאית שחבריה מנגנים בכלי נגינה שונים, כללה 7 נערים ונערה אחת בגילאים 13-15 שהגיעו מהעיר שכם, שבתחום הרשות הפלסטינאית.
ב- 3 בנובמבר עלינו לטיסה לארה"ב, עם חששות ואי ודאות באשר למה שהולך להתרחש בעת הביקור. (אם אתן תוהות מה עם בי"ס? אז כן, הפסדנו 12 ימי לימוד!)
כשנחתנו בעיר התקבלנו בברכה ומיד הורעפה עלינו אהבה מכל הכיוונים.
מאוחר יותר באותו היום, פגשנו לראשונה את הקבוצה משכם. זה הייה רגע מיוחד לשני הצדדים. פגשנו בני נוער בגילנו - פלסטינאים, ולא! הם לא נראים מאיימים כמו אלה שראינו עד היום בטלויזיה.
בתת מודע כולנו הרי יודעים שיש אנשים כמנו בצד השני, אך אין כמו מפגש פנים אל פנים כדי לאשר זאת.
ב- 12 הימים בהם בילנו יחד, למדנו להכיר בני נוער עם אותם חלומות ורצונות כמו שלנו?
אוהבים את אותם הבילויים, וכמובן בעלי תחביב משותף - מוסיקה- כי הרי לרגל זה התכנסנו.
ביום השני לנסיעה החלו החזרות האינטנסיביות.
כל קבוצה עבדה על קטעים משלה, וכולנו ביחד על 4 שירים משותפים:
Imagine של ג'ון לנון, סאלאם, ועוד שני שירים בערבית.
לשיר בערבית זוהי חוויה בפני עצמה. אני אוהבת את זה כל-כך.
למקהלה יש ברפרטואר 3 שירים בערבית וזה כיף גדול לשיר את המנגינות המיוחדות ולהגות את המילים.
כשהיינו מוכנים יצאנו למסע הופעות. תוכנית מטורפת של 7 ימים רצופים כאשר בכל יום בין 2 ל- 3 הופעות.
קשה! אבל כיף לא נורמלי!
היו רגעים מרגשים ביותר, בכל הופעה הקהל מחה דמעות ועמד על הרגליים.
בהופעה הראשונה חילקו לנו הבנים פרחים. לכל אחת מאיתנו! ? כולנו התרגשנו מאוד.
היו דברים רבים שהפכו את הביקור להנאה גדולה מלבד ההופעות המוצלחות.
ההווי ביננו ?בנות המקהלה וביננו לבין הפלסטינאים היה נהדר.
נוצרו קשרים חזקים, ולמדנו הרבה אחד על השני, על הכאב והתקווה הגדולה לשלום, שבאה משני הצדדים.
למדתי אפילו כמה מילים בערבית!
היו גם בילויים אין סופיים בהם נכללים: טיולים, ביקור בביה"ס, באולינג, אירוח אצל משפחות מקומיות, שייט על המיסיסיפי, ארוחות פאר... ועוד.
הכרנו כל כך הרבה אנשים מקסימים.
נערים אמריקאים בני גילנו, וגם מבוגרים מכל מקום בעולם... (חוויה תרבותית מדהימה!)
זכינו לייחס כל-כל חם, הרגשנו חשובים ומפורסמים.
הופענו בטלויזיה ובעיתונים המקומיים, זכינו לתעודות הוקרה מראש העיר וזוהנו ע"י אנשים ברחוב!
לא ניתן בכלל לתאר במילים את החוויה שעברנו...
אנחנו ללא ספק אנשים שונים משהיינו קודם לכן.
המסע תרם לכולנו בהבנת המצב המורכב בו אנו חיים.
זו הייתה מעין נקודת אור בתוך יאוש גדול ומתמשך.
כשיצאתי מהארץ כלל לא דמיינתי שאחזור כך, עם זכרונות מדהימים שלא ימחקו לעולם.
ואם אתן תוהות מה עכשיו?
אז אנחנו ממשיכות להפגש פעמיים בשבוע ל-3 שעות של חזרה.
צפויה לנו בקרוב מערכת הופעות צפופה..
ובאשר לפלסטינאים... אנחנו שומרים על קשר הדוק... של אי-מיילים והתכתבויות...
ומקווים מאוד להפגש שוב בניסבות משמחות כאלו.
מה שנשאר הוא להתפלל ולקוות שמה שהיה שם אומר משהו על חיינו פה... ושהשלום הוא לא רק בגדר חלום.