אני זוכרת את היום הזה במדויק. אני זוכרת מה לבשתי, איזה שיעורים הייתי צריכה להכין למחר ואיך החזקתי את הילה לפני שהיא התעלפה כשאמרו לה שאחיה אלון נהרג.
הילה גרה דלת לידי והיא החברה הכי טובה שלי. ולמרות שהמשפחה שלה מסורתית ושלי, אנחנו כמו משפחה אחת. בחגים היינו חוגגים יחד, בחופשים כל הילדים היו נפגשים ומשחקים עד שיורד הערב.
ואלון, אלון היה בשבילי חבר טוב, והייתה תקופה די ארוכה שהייתי מאוהבת בו. אבל או שלו הייתה חברה או שלי היה חבר וחוץ מזה אורך החיים הדתי קצת הפחיד, כי אני ממש לא בקטע.
ובעיני המשפחה שלו, אלון היה הלב של המשפחה! כולם אהבו אותו. ואנחנו הצעירים כל כך התלהבנו בכל פעם שראינו אותו חוזר מהצבא עם המדים הירוקים שהתאימו לעיניו הירוקות והמשגעות!!!!
יום אחד הילה סיפרה לי בסודי סודות שאלון והחברה שלו נפרדו, ושכל המשפחה ממש מקווה שאני ואלון נהיה חברים ונתחתן.
כשדיברתי עם אלון, שהיה קצת עצוב מזה שחברה שלו זרקה אותו, ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו "זה כנראה לטובה", ובחצי צחוק הוספתי "אולי זה הזמן שלנו להיות יחד כי לך אין חברה ולי אין חבר".
שבוע לאחר מכן אלון נהרג בשטחים.
אין לכם מושג כמה בכיתי, רק המשפחה שלו בכתה יותר ממני על עלם החמודות הזה שנפל על הגנת שטח אדמה שלא היינו צריכים להיות בו מלכתחילה.
מאותו הרגע המשפחה שקעה בעצב וכל הבית הפך למקדש עבור אלון. אני השתדלתי לבקר שם יותר וניסיתי לעודד את הילה עד כמה שיכולתי, ואחרי חצי שנה שהיא הייתה עדיין שבורה נפשית ניסיתי לעודד אותה להמשיך בחייה, כי זה מה שאלון היה רוצה.
כשנתיים לאחר מכן אחות של הילה התחתנה. זאת הייתה החתונה הכי עצובה והכי שמחה שהייתי בה. רוחו של אלון ריחפה לה באוויר והדמעות לא הפסיקו לזרום. אלון היה מבוגר מאחותו בשנתיים, כך שלכולם זה היה מוזר שאלון נשאר בן 18.5 ואחותו הצעירה מיכל כבר בת 20 והיא מתחתנת.
הבכי היה ממשיך לאורך החתונה אם אביה של הכלה לא היה עולה לבמה ומבקש מהאורחים לשמוח ביום חתונתה של בתו מיכל.
היום למיכל יש ילדה קטנה ומתוקה עם עיניים ירוקות שנקראת אלונה. וכל שנה שהמשפחה עולה לקבר ביום הזיכרון, אני מצטרפת אליהם, מסתכלת על אלונה ונזכרת בך, אלון! אהבתי הראשונה, החתן הפוטנציאלי הראשון שלי.
יהי זכרו ברוך
ליטל