כל כך אהבתי אותך, כל כך התגעגעתי אלייך, ראיתי אותך פעם אחרונה כשהייתי בת 10.
אני זוכרת שבאתם לפה, אתה וקרן, בפסח, לעשות איתנו את הסדר למרות שהיית בכלל נוצרי. אני זוכרת איך שבכל פעם ששמעת שם בהולנד שהיה פיגוע בישראל צילצלת לבדוק שכולנו בסדר... שאף אחד לא היה שם... ואני עדיין זוכרת את השיחה האחרונה שלנו... לפני שלוש שנים... לפני שנסעת ללוכסמבורג עם דורתי... כל כך שמחת שסיפרת לי שיש לך חברה חדשה... כל כך שמחתי מזה... לפני שיצאת לחופשה שלא חזרת ממנה...
אני עדיין זוכרת את היום הזה של התאונה כאילו זה קרה הרגע... קמנו בבוקר, התארגנתי לבית ספר, ואבא בדק אימיילים במחשב... אני זוכרת שהוא קרא לאמא... והם דיברו במשרד שלו... ואז שאלתי אותם "מה קרה?" והם אמרו לי "אבא קיבל אימייל ממרטין. לרוני הייתה תאונה." שאלתי ישר "מה איתו?? הוא בסדר??" הם אמרו לי "אנחנו לא יודעים. תחזרי הביתה ונצלצל לקרן ונשאל אותה."
כל היום בבית ספר ישבתי ובכיתי, לא הייתי מרוכזת בשיעורים בכלל, חזרתי הביתה ועליתי לשים את התיק בחדר. ראיתי את הדולפין שאתה וקרן שלחתם לי שאמא ואבא היו אצלכם, לקחתי אותו איתי למטה ואז שאלתי את אמא ואבא "מה עם רוני?" ואבא בא אליי וחיבק אותי ולא הבנתי בהתחלה ושאלתי את אמא "מה איתו? הוא בסדר?" והיא אמרה לי "אין יותר רוני הוא נהרג בתאונה."
אני זוכרת איך צרחתי, צרחתי שזה לא יכול להיות - שאתה לא מת! רצתי לחדר שלי, חיבקתי את הדולפין שקיבלתי ממך ופשוט ישבתי על המיטה על כל התמונות שלך מפוזרות ובכיתי.
אמא דיברה עם דנית וסיפרה לה, ואמרה לה לצלצל אליי לחדר ולהגיד לי לבוא אליה.
היא צילצלה אלי ואמרה לי שאבא שלה בא לאסוף אותי עוד עשר דקות. הלכתי אליה עם הדולפין, אחרי זה אמא ואבא הזמינו כרטיסים, כדי להיות בלוויה שלך - כל כך רציתי לטוס, להיפרד ממך בפעם האחרונה, להגיד לך כמה אהבתי אותך.
הם לא הסכימו, הם לא ידעו איך יצאת מהתאונה, הם לא ידעו איך אני אגיב שאני אראה אותך. הם טסו להולנד ואני נשארתי אצל דנית, הלכתי עם הדולפין שלי ישנתי איתו, שמתי אותו ביחד עם התמונות שלך בתוך התיק של הבית ספר!!! ובדיוק ביום של הלוויה שלך, היה לנו מבחן ראשון במתמטיקה... וכל היום הזה רק חשבתי על זה שהיום הלוויה שלך... ועברתי את הנכשל
ב-5 נקודות, אבל לא היה לי אכפת כמה אני מקבלת... לא היה אכפת לי לקבל גם אפס, אם רק היית יכול לחזור לפה, לחזור לחיים. הייתי כל כך קשורה אלייך...
עכשיו, שלוש שנים אחרי, טסתי עם אמא ואבא להולנד... ומה שהכי רציתי היה שני דברים -לראות את קרן, וללכת לקבר שלך... כל הדרך במטוס חשבתי לעצמי "הוא לא מת!!! הוא חי!!! אנחנו ננחת והוא יחכה לנו בשדה תעופה ואני ירוץ אליו והוא יחבק אותי כמו תמיד!!!" כמו ילדה קטנה... לא הסכמתי להשלים עם זה שאתה מת.
מצטערת על המגילה אבל הייתי חייבת להוציא את זה.
גיל: 14 וחצי