(פוסט 24) השיחה עם ארז

בלילה שכבתי על המיטה ובהיתי בתיקרה היום (יום רביעי) הדוד של ארז סיפר לי הרבה... כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש. מה יגרום לילד לרצות לישכוח את יום הולדתו... למה סאיטו מתנהג ככה גם כשמדברים על סילבייה? רגע… אם סילבייה בילתה כל הילדות בבית חולים אז איך סאיטו בכלל פגש אותה? היא הרי לא קרובת מישפחה... מימה ההורים של סאיטו מתו? אני צריכה למצוא דרך לשאול את ארז את השאלות האלו. מחר... מחר אני אנסה לשאול... בטח סאיטו נימצא עכשיו בדרכו לצפון, מעניין איזה מחשבות עוברות עליו בזמן הנהיגה, האם הוא חושב עלי? האם הוא חושב על מה ששאלתי? אילו רק ידע שאני מצטערת... טיפשה שכמוני, ההיתי צריכה להיתנצל מיד! לא... בעצם לא ההיתי בכלל צריכה להעלות את הנושא הזה... אני כזו באקה! (טיפשה ביפנית) עוד מחשבה שרצה לי בראש.... איזה גבר שפוי לא ירצה להיות עם יעל, הבחורה פשוט פצצה, וכל השכונה רודפת אחריה... למה סאיטו לא נימשך אליה, הבחורה פשוט משטתחת לרגליו! למה סאיטו לא יצא עם בנות אחרות.... למה סאיטו התחיל לצאת איתי.... כלכך הרבה למה! אוף אני לא מצליחה להניח לזה! אני חייבת לכתוב לסאיטו מיכתב... להיתנצל... המחשבה שהוא לא יקבל את ההיתנצלות שלי עד יום שבת משגעת אותי! אולי כדאי שאתקשר אליו? ארז בטח יודע את המיספר של סאיטו... אני לא מצליחה להירגע, בטח שבטח לא לישון.... בוקר יום חמישי, אני בקושי קמה מהמיטה הלכתי לעבודה... ארז שאל לשלומי ואני עניתי שאני רק קצת עייפה ארז צחק ואמר, "נו מה חדש? את תמיד עייפה!" ארז התחיל ללמד אותי לעשות סידור פרחים, הסביר לי מיספר סטים קבועים של פרחים והמטרות של כל אחד מהם (לוויות חתונות בר מיצווה וכו) קלטתי את זה דיי מהר והתחלתי שוב לעבוד על טייס אוטומטי... ארז התישב לידי, עוזר לי להכין זר ענק "אתה יודע ארז, אתה החבר הכי טוב שלי בישראל" אמרתי מבלי לחשוב ארז חייך חיוך ענקי! "וואי! תודה לואיס!" הוא מאד התרגש מזה "את בחורה כלכך מקסימה!" הוא הוסיף "אני ממש שמחה שהסכמת לקבל אותי לעבודה!" חייכתי בחזרה "גם אני שמח!" ארז ניראה מאושר "את יודעת לואיס, אני העסקתי אותך רק בגלל שסאיטו ביקש..." ארז החל למלמל "בדרך כלל אני עובד לבד בחנות, אני חייב לציין שאני ממש שמח שהוא לחץ עלי" ארז קם והביא סליל של סרטים צבעוניים הישתתקתי... ניזכרתי בסאיטו נוסע לבד במשאית... בטח סאיטו ניזכר בפגישה האחרונה שלנו...בטח סאיטו... עצוב בגללי! "על מה את חושבת לואיס?" ארז לפתע שאל "שוב על סאיטו?" "אל תידאגי לואיס, סאיטו יהיה בסדר!" הוא ניסה לעודד אותי "זה לא פעם ראשונה שהוא נוסע רחוק ובדרך כלל הוא גם חוזר מעודד, ככה שזה לטובה!" ארז טפח לי על השכם "אני מקווה שאתה צודק" נאנחתי. "תגיד ארז... אני יכולה לשאול אותך משהוא?" נישמעתי רצינית ארז הניח את המיספריים "את יכולה לשאול אותי מה שאת רוצה לואיס, אבל אני יכול לענות רק על מה שאני יודע, אוקי?" ארז גם נישמע רציני סימנתי עם הראש שכן "איך.... ההורים של סאיטו מתו?" שאלתי בעדינות "תאונת דרכים נוראית בכביש הערבה בדרך חזרה מאילת" הוא ענה "לא ידוע מי היה אשם בתאונה "אבל סאיטו היה במכונית וראה הכל..." ארז החל לדבר לאט לאט "השוטרים ניסו להוציא מימנו עדות... אבל ככל שניסו הוא ניכנס לעצמו יותר ויותר..." ואוו... לזה לא ציפתי... "נישמע מאד מזעזע.... לצפות בהורים שלך מתים...." נחרדתי עד שד עצמותי "כן... אבל לואיס, אל תספרי כאן לכולם בשכונה אוקי? תשאירי את זה בינינו, מי שצריך לדעת כבר יודע אוקי?" ארז סימן לי עם אצבע על היד סימן של שקט "אממממ.... יעל... יודעת?" שאלתי בעדינות "כן" ארז השיב "היא בין האנשים הבודדים שיודעים" חזרתי לעבוד... חשבתי על מה שכרגע ארז סיפר לי, ארז הוא מקור מידע מעולה על סאיטו.... אולי כדאי ש... אולי כדאי ש.... אני אנסה לישאול עוד שאלה.... "תגיד ארז.... אתה יודע... מה תאריך הלידה.... של סאיטו?" שאלתי בשיא העדינות ארז הוריד את הראש, ולא יכולתי לראות את העניים שלו... "למה את רוצה לדעת מתי סאיטו נולד? למה זה כלכך חשוב לך?" הרגשתי שאני שוב עושה שטויות ונילחצתי! "זה לא באמת חשוב! אהההה... אתה לא חייב לגלות לי... אההה... פשוט רציתי לקנות לסיטו מתנה ביום הזה..." גימגמתי כמו מטורפת "אל תיקני!!!" ארז קפץ פתאום מהכיסא! "אם תיקני לסאיטו מתנה ביום הולדתו הוא ימחק אותך מהחיים שלו לצמיתות! הנזק שתיגרמי יהיה בילתי הפיך!" עמדתי שם המומה, לא ציפתי לתגובה כזו "אבל אבל... למה? איזה ילד לא אוהב יום הולדת או מתנות? אני לא מבינה...." "אין מה להבין, סאיטו בחר שלא יהיה לו יום הולדת, פשוט תקבלי את זה, כמו שזה..." "אתה חושב שזה קשור למוות של ההורים שלו?" שאלתי בנימוס "כן... אני מניח שזה קשור..." ארז מילמל וחזר לעבוד דממה... ארז מסדר את הסילסלה הענקית ואני עומדת שם כמו פסל אולי זה באמת חוויה טראומטית כלכך לחזות בהורים שלך מתים... חשבתי לעצמי. אולי אפילו מספיק טראומטית בכדי להחליט שאתה לא רוצה יותר ימי הולדת.... "אוקי, אני לא אשאל יותר שאלות על זה..." נסיתי לעודד את ארז. המשכנו לעבוד על הסילסלה אבל לארז לא היה יותר חיוך... הרגשתי רע ארז ניראה כאילו הוא משחזר אירועים מהעבר.... אחרי חצי שעה ארוכה של דממה ארז שבר את השתיקה. "סאיטו היה בשוק כשהוא גילה שאת כתבת לו את מיכתב האהבה ההוא..." הוא החל לדבר לאט "הוא היה משוכנע בהתחלה שזה היה תרגיל של יעל, והוא ממש לא ציפה שזה יגיע ממקור לא צפוי..." המשכתי לעבוד.. שותקת ומקשיבה... "הוא ישב שעות על המזח וניסה לנתח את המיכתב אחרי התרגיל שהוא עשה לכם בחפלה, הוא גם חזר הביתה בלי מצב רוח" ארז לקח נישמה עמוקה ונאנח "למה חזר בלי מצב רוח....?" מילמלתי "הוא לא אהב את המיכתב? "את מבינה לואיס, הוא לא ציפה שבחורה כמוך תיתאהב בו, הוא לא ידע איך להתמודד עם זה..." ארז חייך אלי "הוא כל הזמן שאל אותי מה לעשות..." "ומה יעצת לו?" שאלתי עם מבט דואג "אוי את כזו מתוקה!" ארז החל לצחקק שוב. "מה מצחיק....?" מילמלתי "יעצתי לו שיזרום עם זה, שיכיר אותך..." ארז חייך "אגב, אני חושב שהוא גם אהב את התשובה שלי, סאיטו מיד חייך אחרי זה" "באמת?" קפצתי מאושר "רק אל תיתני לזה לעלות לך לראש!" ארז נקש לי בראש שלושה נקישות "קחו את הזמן, תכירו אחד את השני, כל החיים לפניכם!" ארז ואני בדיוק סיימנו לסדר את הסילסלה "את מוכנה לארוחת הצהריים?" ארז חייך "האיי!" עניתי בשימחה ישבתי שוב בטיילת, צופה בגלים ובשחפים... השיחה עם ארז באמת שפכה הרבה אור על המצב של סאיטו ואפילו קצת עודדה אותי. אני רק מקווה שהכל באמת יסתדר... העניים העצובות של סאיטו כל הזמן רודפות אותי... מבט שלא אשכח לעולם, מבט של כאב עמוק... אני מפחדת מהעניים האלו, הכאב שראיתי בעניים האלו היה חזק מימני... היה חזק מכל דבר אחר שאי פעם הכרתי... ככל שחשבתי יותר על סאיטו, ככה נהייתי יותר עצובה.... חזרתי לעבודה, הפעם ארז היה עסוק עם לקוחות ולא יצא לי לדבר איתו עד סוף היום... בעסה... אני הואהת לדבר עם ארז בחמש ארז עדיין היה עם לקוחות, סימנתי לו עם היד להתראות ויצאתי מהחנות לא היה לי חשק ללכת הביתה, ירדתי שוב לטיילת והיתישבתי על החול ליד הים היתכנסתי לתוך עצמי, בההיתי בים הגדול וניסתי לחשוב מה אני יעשה כשסיאטו יחזור... "למה בחורה חמודה כמוך יושבת בחוף הים לבד?" נישמע פתאום קול מוכר רגע... את הקול הזה אני מכירה! "דורון?!" היסתובבתי דורון צחק והיתישב לידי "היי! מה אתה עושה כאן? איך מצאת אותי?" ההיתי מאד מופתעת "ממש במיקרה ראיתי אותך! תגידי לואיס.... למה את יושבת כאן ולא הולכת הביתה?" דורון נישמע מודאג "לא יודעת..." מילמלתי "סתם אין לי חשק לשבת בבית בין ארבעה קירות..." "סאיטו אה? לא נימאס לך לחשוב עליו?" דורון נישמע רציני "הבחור הזה באמת סיבב לך את הראש, מה יהיה? מה תעשי כשתחזרי לקנדה?" דורון לחץ המישפט האחרון של דורון הכאיב לי עמוק בלב, למה הוא היה חייב להזכיר לי שאני צריכה לחזור לקנדה?! התקפלתי והכנסתי את הראש שלי בין הידים "עזוב אותי בשקט, לא רוצה לדבר איתך!" "נו לואיס, לא התכוונתי לזה ככה...." דורון ניסה להיתנצל דורון ואני המשכנו לבהות בים "למה אתה לא בצבא? חשבתי שאתה מגיע הביתה פעם בחודש, מה אתה עושה כאן כל יום?" שאלתי לפתע "דודה לא סיפרה לך?" דורון היה מופתע "היו לי כאבים בברך, כשהלכתי לרופא הם גילו שיש לי נזק בברך כתוצאה ממאמץ יתר, עכשיו שלחו אותי להישתקם חודש בבית! איזה בעסה!" "מה? התפלאתי "אתה תהיה בסדר?" "אוי אל תידאגי לי לואיס, אני אהיה מצויין! זה סתם, לא רציני, סתם הצבא עושה מיזה סיפור..." "אני מקווה שתנצל את הזמן הזה לנוח ולהבריא!" דרשתי מדורון "האיי האיי! מה שתגידי המפקדת!" דורון ציחקק דורון נישכב על החול "תגידי לואיס, מה את עושה בדרך כלל בערב? יש לך קצת זמן פנוי?" דורון שאל לפתע "למה אתה שואל?" שוב התפלאתי "יש לי חבר, רונן, הוא רוצה להתקבל להייטק אחרי הצבא, אבל האנגלית שלו לא מספיק טובה, הוא קורא וכותב מצויין אבל כשהוא צריך להקשיב או לדבר... זה אסון" דורון נאנח "תהייתי אם תוכלי לתרגל איתו כמה שיחות באנגלית, ועד שהוא ישתחרר הוא כבר ישלוט בזה... מה דעתך?" שאל דורון "אאאמממ...." לא ממש התחשק לי להגיד כן... "לואיס, זה החבר הכי טוב שלי, רק כמה תירגולים, פליז?" דורון הפציר "טוב...." הסכמתי בלב ברירה, אני ל טובה בלהגיד לא.... "תודה לואיס" אמר דורון כשהוא שוכב על החוף ובוהה בשמיים "אני חייב לך טובה!" הלכתי עם דורון הביתה, הדודה שלי כרגיל רבצה על הספה וצפתה בכל התוכניות הראלטי המגוחכות שלה... "לואיס!" הדודה שלי קפצה מהספה כשאני ודורון ניכנסו הביתה אוי לא... מה עכשיו "יש לי הפתעה בישבילך"! הדודה שלי היתה כולה נירגשת אוי לא... עוד הפתעות מהדודה "נו באמת לואיס, קצת חיוך! זו הפתעה טובה!" הדודה שלי קלטה את המבט המבואס שלי ניסתי לחייך... לא ממש הלך הדודה שלי הגישה לי קופסא קטנה לבנה "מה זה?" שאלתי בפיזור נפש "תיפתחי ותגלי!" הדודה לי המשיכה לקפוץ מהתרגשות דורון חייך, כאילו שהוא כבר ידע מה יש בתוך הקופסא... התישבתי על הספה, תוהה מה ניסגר עם הדודה שלי, כל הזמן מנסה ליביא לי הפתעות... פתחתי את הקופסא.... אה! פלאפון קטן! "ואיי" התפעלתי משימחה "כן כן!" הדודה שלי קפצה משימחה "זה לא פלאפון חדש... אבל את יכולה להישתמש בו!" דורון החל להסביר "הדוד קיבל את הפלאפון מחבר, הפלאפון לא היה בשימוש שנה אז הלכתי לאחד מהחברות הסוללר, סידרתי אותו ועשיתי לך קו, כרגע יש רק שיחות ניכנסות, אבל לפחות נוכל להשיג אם צריך וגם יהיה לך קצת פרטיות..." ניסה דורון להסביר מאד היתרגשתי, נכון זה לא חדש אבל זה עדיף על כלום! המישפחה שלי באמת היתאמצה! "תודה!" קפצתי מהתרגשות וחיבקתי את הדודה ואת דורון "רק תהיה מאושרת..." הדודה אמרה לי דורון חייך והלך לחדר הדודה נישארה יושבת לידי, בוחנת איתי את הפלאפון. "אחד השכנים שאל אותי מי ניגן בכינור לפני מיספר ימים...." הדודה שלי החלה לדבר בשקט "לואיס... למה ניגנת בכינור?" הטון של הדודה שלי נהפך לעצוב "מה? אסור....?" מילמלתי "לא לא! בטח שמותר! אבל.... למה ניגנת בו לואיס?" הדודה שלי כבר היתה עכשיו סופר רצינית "דודה אני לא מבינה אותך" עניתי "אתמול כשההית בעבודה אבא שלך היתקשר, שאל מה שלומך וכל זה, אז סיפרתי לו שהכל מצויין וגם שאת ניגנת בכינור, אבא שלך לא ממש שמח לישמוע את זה, הוא סיפר לי שאת מנגנת בכינור רק כשאת עצובה..." הדודה שלי נתנה לי מבט "הכל בסדר לואיס? רע לך כאן איתנו בישראל? למה את לא מספרת לי מה עובר עליך?" אוי לא... אבא שלי והפה הגדול שלו... "אההה..." התחלתי לגמגם... "זה לא זה.... סתם... התקף געגועים" ניסתי לתרץ ממש לא היה לי חשק לספר לה למה באמת ניגנתי.... דודה שלי חיבקה אותי "אנחנו כאן מישפחה אחת, תשתפי אותנו טוב?" הדודה ניסתה לעודד "כן..." גימגמתי... יש לי שכנים מלשינים... אני צריכה למצוא מקום אחר לנגן בו... הלכתי לשכב בחדר.... הרגשתי רגש של עיקצוץ בלב... מה זה? מה זה הרגש הזה... אוי לי! אני... אני... מתגעגעת לסאיטו..... מה ניסגר איתי, עוד לא עבר אפילו יום! רררר! בעצם... עבר יום וחצי... יום וחצי מאז שסאיטו הלך... הלך עצוב... עצוב... בגללי! אולי אני צריכה להתקשר אליו... ולהיתנצל.... אוף... אין לי את המיספר... שאתקשר ליעל לבקש את המיספר? לא... לא כדאי לבקש מיעל שום דבר... אולי לעדי? לא לא לא... זה יותר גרוע, הבחור מרגל אחרי סאיטו בישבילה.... נישאר לי רק ארז.... מחר אני אשאל את ארז... דודה שלי ניכנסה לחדר שלי "ארוחת הערב מוגשת נסיכה שלי!" הדודה חייכה אלי כניראה מנסה לעודד אותי "תודה דודה..." מילמלתי "אני כבר באה הדודה שלי החלה לסדר את הכביסה הנקייה בארון שלי "תגידי לואיס איך את מיסתדרת עם כלכך מעט בגדים, זה פשוט לא הגיוני" היא החלה להתלונן "אבא הגביל אותי למיזוודה אחת" עניתי בפיזור נפש "אין לי ברירה...." "זה באמת נורא, אל תידאגי לואיס אני כבר אכניס לאבא שלך בראש!" הדודה שלי נישמעה מאיימת "אבא שלך לא מבין מה זה להיות אישה, אני ממש מתביישת להיות אחותו" היא קרצה לי עין וצחקה חייכתי בחזרה לדודה "נו? מתי תהני מבגד הים החדש? ביום האחרון של הקיץ?" הדודה שלי מצאה את הבגד הים החדש שלי. "מאז שקנית את הבגד הים הזה לא לבשת אותו פעם אחת, זה ניראה לך נורמאלי?" הדודה שלי נתנה לי מבט זועף נאנחתי, איזה קרצייה הדודה הזו.... "אוי לואיס מה ניסגר איתך!" הדודה שלי נישמעה שוב דואגת "ההיתי יכולה להישבע שאת מאוהבת או משהוא כזה, אחרת איך ניתן להסביר את ההיתנהגות שלך!" הדודה שלי החזירה את הבגד ים לארון "חסר ולא תספרי לי אם התאהבת במישהוא..." היא הרימה את הסל כביסה ונתנה לי מבט נוסף של דאגה "בישביל מה יש דודה?" הדודה שלי נאנחה ויצאה מהחדר הכנסתי את הראש שלי לתוך הכרית שהיום הזה כבר יגמר.... ששבת כבר תגיע.... שסאיטו... כבר יחזור... לא יכולה למשיך ככה , סאיטו תחזור כבר... ונשלים.