הזוכה בתחרות הסיפור!

קבלו את הסיפור השלם שכתבו הפורגירלסיות וגלו מי הזוכה הגדולה בתחרות!

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
אוגוסט 16, 2016 00:00
photo



אחרי שבוע של כתיבה ושל מתח לדעת כל בוקר מה יהיה המשך הסיפור – סיימנו את תחרות הסיפור בהמשכים "זה היה בסוף הקיץ"! תודה לכל הבנות שהשתתפו וכתבו רעיונות מהממים! וכמובן לכל הכותבות שיצרו את הסיפור -  loly, Eden2134, WAKE ME UP, Maiki14, alona<3, אלונית2016 ו להיות שונה. 

מה דעתך על 1000 ₪ להגשמת חלום? 

הנה הסיפור השלם ובסופו תגלו גם מי הזוכה בתחרות...

זה היה בסוף הקיץ.
ביום האחרון של החופש הגדול, ליתר דיוק. היום האחרון של החופש מאז מתמיד היווה בשבילי אבן דרך. חשבתי עליו כמו דלת מסתובבת, מצד אחד נסגרת בפניי תקופה ומהצד השני נפתח בפניי עמוד חדש בספר של החיים שאני יכולה לכתוב בו הכול. היום האחרון של החופש תמיד הוכיח לי שהמירוץ אף פעם לא נגמר, תמיד יש עוד קצה לא סגור, תמיד יש עוד בעיה לא פתורה שיש אפשרות להשלים בהווה, היום האחרון של החופש דרבן אותי להמשיך ללכת, להתקדם ולגלות עוד ועוד על עצמי ועל הסביבה שאני חיה בה.
בדרך כלל נהגתי לגרום לו להיות שונה, מיוחד, נהגתי לחגוג את הדרך החדשה, לעשות משהו שיוצא אותי ואת החברות מהסביבה המרובעת- אבל הפעם זה לא קרה. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז כיתה ג', שחגגתי את היום האחרון של החופש לבדי, אבל היו לי סיבות משלי... התקופה האחרונה היא זו שגרמה לי לרצות את הלבד. אז שכבתי על המיטה, צפיתי בשמש השוקעת דרך הזכוכית האטומה של החלון, ונתתי למזגן המכוון על 17 מעלות להקפיא לי את העצמות, בתקווה שזה ישנה את המצב שלי. לא ציפיתי למשהו מיוחד, בניגוד לשאר השנים, הפעם רק רציתי לתת ליום האחרון הזה לחמוק לי בין האצבעות.
ואז הטלפון רטט, צפצף במשך שלוש שניות בערך, והתריע שהודעה חדשה התקבלה. "מה עכשיו?" מלמלתי בחוסר אנרגיה מופגן, לא היה בכוונתי לעשות מאמץ מיוחד בכדי להגיע לנייד, אבל הסקרנות שבקריאת ההודעה דרבנה אותי להושיט יד ולהגיע אליו בידי. אז זה מה שעשיתי: תפסתי אותו, קירבתי אותו לפניי והתחלתי לקרוא את ההודעה שהבהבה על המסך שלי.
לא ידעתי כמה השפעה תהיה להודעה הזו על החיים שלי.

"אתמול בלילה התכוונתי לשלוח לך הודעה יפה ומצחיקה, אבל אז אמרתי לעצמי שלא שלחת לי הודעה כל החופש - אז החלטתי לא לשלוח". חייכתי כשראית את השם שלו על הצג - עילי, אך החיוך התחלף מהר מאוד בדמעות..
פתאום הכל צף לי, נזכרתי בישיבות שלנו על הקרוסלה ממול למקלט השכונתי, השיחות המצחיקות, הגלידות.. הבנתי שעשיתי טעות. חשבתי שאם לא נדבר וננתק קשר, נתרחק. לצערי המשפט רחוק מהעין רחוק מהלב לא פעל כאן.. שנינו התחלנו לפתח רגשות אחד לשנייה אבל במקום להיות מאושרת מזה, נכנסתי ללחץ, קפאתי. למה שמישהו כמוהו ירצה אותי בכלל? חשבתי שהוא צוחק עלי. כשניגבתי את הדמעות מעניי קראתי שוב ושוב את אותה ההודעה וחזרתי לצחוק מהר מאוד מהילד המגושם הזה. "החלטתי לא לשלוח הודעה" - ושלח בהודעה.. בסופו של דבר, לקחתי את עצמי בידיים, בכל זאת - זה היום האחרון של החופש! כיביתי את המזגן, פתחתי את החלון ונשמתי עמוק עד שהחלטתי מה אני עושה. לא רציתי לפתוח הכל בהודעה סתמית אז שלחתי לו ככה: "עשר דקות בקרוסלה? גלידה עליי" וצירפתי סמיילי מובך. מרוב התרגשות יצאתי עם הפיג"מה שלי, לא רציתי לבזבז זמן על לבחור בגדים. כשהגעתי, ראיתי אותו יושב ומחכה לי עם שתי כפיות. כאילו הוא ידע שאשכח...
אחרי שעה וחצי של השלמת פערים הוא יצא במעין הצהרה מוזרה כזאת, על זה שהוא חייב לספר לי משהו.

שתקתי. מה כל כך חשוב לו לספר? קיוויתי שזה מה שאני חושבת שזה. תמיד חשבתי שהוא צוחק עליי ואוהב להסתלבט עליי כמו שאר החבר׳ה מהכיתה, על המשקפיים המוזרות שלי (אגב, בעיניי הן יפות) או על האהבה הענקית שלי לעולם הסטריט, סקייטבורד, כובעים.... בקיצור, היותי היפסטרית. כזאת ששמה פס על העולם ועושה מה שטוב לה. כל יום אחרי בית ספר, הסכמתי להישאר איתו בגינה הציבורית, לדבר וכל יום דמות אחרת של עילי התגלתה בפניי לאט לאט. דמות של ילד מדהים, איש שיחה. אני יכולה להגיד בוודאות שמאחורי כל ההסתלבטויות האלה שלו עלי, אני תמיד הרגשתי אליו משהו. משהו חזק שגבר אחרי כל פעם שדיברנו, משהו שונה שלא ידעתי להגדיר מעולם.
אהבה?
״למה את קפואה? בגלל הגלידה?״ הוא שאל וצחקק.
״נו, תדבר כבר!״ פלטתי. לא יכלתי להכיל את המתח שהיה באוויר.
״אוקי, אוקי, אבל גם לי זה קשה... ״ הוא אמר והשפיל מבטו לרצפה. ״רציתי להגיד ש....״ הוא גמגם. ראיתי שהוא מתקשה לספר לי מה שעל ליבו. אזרתי אומץ, התקרבתי אליו ולחשתי ״אתה יכול לספר לי כל דבר״.
הוא הסתכל לתוך עיני והכל הרגיש כל כך אמיתי וחם. ברגע שהסתכלתי חזרה אל תוך עיניו ראיתי את הפגישות שלנו בגינה כל יום בשעה שתיים וחצי אחרי בית ספר מול המקלט השכונתי, את הזיכרונות המתוקים והשיחות העמוקות שיכלו להיות רק לשנינו. אני מאוהבת. זה לא יכול להיות דבר אחר. 
״הילה... אני... רוצה שתעזרי לי במשהו״ הוא התחיל לדבר ונשמתי נעתקה.
בעודי מסוקרנת עוד יותר ממקודם, שאלתי ״במה?״
״אני אוהב את עמית, ורק את יכולה לעזור לי להתקרב אליה״
לא האמנתי למה שיצא מפיו. עמית? החברה הכי טובה שלי? או יותר נכון, החברה היחידה שלי? מעולם לא חשבתי שזה מה שיגיד. השניים מעולם לא דיברו או זרקו מבט אחד לעבר השנייה. הייתי בהלם והרגשתי את ליבי מתפרק לחתיכות. סוף כל סוף כשאני מבינה שאני אוהבת מישהו והכל מרגיש כל כך אמיתי.... זה מתפוצץ לי בפנים. ולהוסיף לזה את הבדידות שהרגשתי השנה בבית ספר ובחופש הגדול.
כל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לברוח...

ניסיתי לעצור את דמעותיי. ניסיתי לחשוב על האפשרויות שיש.
אולי להגיד לו את האמת. אולי להגיד לו שאני לא מוכנה לעזור לו. אולי לעזור לו רק כדי לא לפגוע בו.
אך מכל האפשרויות האלה לא התאימה לי אף לא אחת. לפתע הוא שאל "הילה, את בסדר?" קולו היה נעים כל כך, מלטף כל כך ולחשוב שאת כל הנועם הזה הוא יקדיש לעמית ,ועוד בעזרתי.
רציתי להגיד לו "אתה פשוט אידיוט! אתה שברת לי את הלב! אני אוהבת אותך, אתה לא מבין?!? זה היה הכי שקוף בעולם!" שנייה לפני שאמרתי את זה, הצלחתי לעצור את הר הגעש שכמעט והתפרץ. 
הרמתי את הטלפון הנייד שלי, כקוראת הודעה שקיבלתי ואמרתי לו "אמא שלי שלחה לי הודעה, אני חייבת לחזור הביתה"
ורצתי משם. רק עכשיו אפשרתי לעצמי לבכות, להתפרק, להבין עם עצמי את זה שבזה הרגע הילד שאני אוהבת, יותר נכון, אהבתי אמר שהוא אוהב את חברתי הטובה ביותר. הגעתי הביתה, עדיין דומעת ושבורה, ודפקתי בדלת. אף אחד לא ענה. פתחתי את הדלת עם המפתח המצועצע שלי, מלא במחזיקי מפתחות, וכל אחד ממחזיקי המפתחות אהבתי. היה לי אוסף שלהם על המפתח הזה. עדיין עמדתי בחוץ והסתכלתי לתוך הבית, והמשכתי לעמוד על מפתן הדלת.
לא הופתעתי לגלות שאף אחד לא היה בבית, למרות שלא הייתי מופתעת לגלות שמשפחתי בבית וכולם התעלמו ממני. כמו עילי. דמעות נקוו שוב בעיני, אך עצרתי את עצמי מלבכות שוב. עמדתי עדיין בפתח הדלת. לבסוף נכנסתי. הדבר הראשון בו הבחנתי היה פתק על השולחן. 
"מי שם פתקים על השולחן ב2016?!?" חשבתי לעצמי.

קראתי את הפתק בו היה כתוב "רונה (אחותי הקטנה) התייבשה ונסענו איתה לבית חולים".
נבהלתי כל כך. אחותי הייתה האדם היקר לי בעולם.
שכחתי מעילי ומכל הסיפור ונסעתי לבית החולים.

מיהרתי להיכנס לחדרה של אחותי. ראיתי אותה שוכבת על גבה עם מחטים תקועים בכל גופה ומכשירים מחוברים אליה. הרגשתי את אי הנוחות שלה. הסתכלתי עליה וניסיתי להעביר לה את המסר שהכל יהיה בסדר ואני כאן איתה. ראיתי בעיניה שהיא הבינה וחיוך קל התפשט על שפתיה, אך הוא מיד נעלם והיא שחררה צרחה קלה מפיה. ניגשתי אליה וישבתי לידה, מחזיקה בידה השמאלית שהייתה פחות מלאה במחטים. חייכתי אליה והיא פשוט שכבה ובהתה בי. אהבתי להרגיש את הקרבה אליה אפילו שלא שחררנו מילה מפינו. ישבנו כך כמה שעות עד שאחות נכנסה כדי לבדוק אותה. ברגע שיצאתי מהחדר הפלאפון שלי צילצל ועל הצג היה רשום שמו של עילי. לפתע היכה בי כל מה שקרה לפני שעות ספורות. סיננתי את השיחה והמשכתי להסתובב במסדרונות, מחכה להיכנס חזרה לחדר ולהיות עם אחותי, לשכוח שוב מהכל. לפתע ראיתי אחות רצה במסדרון וצועקת משהו לא מובן. זו הייתה האחות שהייתה בחדרה של אחותי. נבהלתי, לא ידעתי למה לצפות. ניסיתי לנוע אבל רגלי לא נענו לי ופשוט עמדתי שם בוהה בדלת של החדר. קיוויתי בכל ליבי שהכל בסדר, שלא אפספס רק בגלל רגליי שמסרבות לזוז את הרגעים החשובים ביותר. אחות נוספת רצה לחדרה. ידעתי שאני חייבת לזוז. אך פתאום, כאילו משום מקום...

מישהו תפס אותי בכתף וסובב אותי אחורה, זה היה עילי. "עילי, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו, אבל עוד לפני שעילי הספיק לענות ראיתי כמה אחיות מזיזות את המיטה של רונה במורד המסדרון. נבהלתי והתחלתי לרוץ אחרי האחיות "חכו" צעקתי, אבל הן כבר הכניסו את אחותי לחדר אחר. ניסיתי להסתכל מה קורה דרך החלון שבמרכז הדלת, אבל לא הצלחתי לראות כלום.
"
אל תדאגי," שמעתי את קולו של עילי והסתובבתי "היא תהיה בסדר." הוא אמר. לא ידעתי למה הוא הגיע ואיך הוא ידע שאני פה, אבל למרות כל מה שקרה בנינו שמחתי שיש מישהו לידי שיכול לנחם אותי.
ואז הרגשתי אותו מחבק אותי, חיבוק אמיתי וחם מהלב, חיבקתי אותו בחזרה והתחלתי לבכות, פשוט בכיתי בלי סיבה. שכחתי מהריב עם עילי, שכחתי מעמית, שחכתי מרונה, רק חיבקתי את עילי וריחפתי לי בעננים, אבל קולה של האישה בכריזה הפיל אותי בחזרה לארץ. "דוקטור לוי לחדר המיון" המילים הדהדו לי בראש, הסתובבתי בחזרה לעבר הדלת וקראתי את השלט שהופיע עליה "חדר מיון"... כל החששות והדאגות חזרו אליי בבת אחת, רק רציתי שמישהו יגיד לי מה קורה עם אחותי, ניסיתי לשאול את הרופא שעבר, אבל הוא נכנס לחדר במהירות ולא שמע אותי.
ואז שמעתי את הטלפון מצפצף, קיבלתי הודעה מאמא שלי "המצב החמיר ומסתבר שרונה צריכה ניתוח, אני בדרך"...

נעמדתי ליד עילי בלי לנוע, בהיתי בטלפון ותמונות רצו במוחי על דברים שיכולים לקראת לה.הרגשתי את הרגליים שלי מתחילות לצנוח אל הקרקע, ובלי שליטה, נפלתי אל המרצפות הקרות והמפחידות של בית החולים. על המרצפות האלו שמורים כול הזיכרונות מכול דבר שקרה כאן...
התחלתי להיכנס לפניקה ואז בבת אחת הכול נעלם.
הרוח ליטפה את גופי השברירי והרגשתי שאני מונחת על משהו. הבטתי מעבר החלון והבנתי איפה אני נמצאת. אני נמצאת בבית החולים. ופתאום כול הזיכרונות עלו. עם אחותי ועילי, והרגליים הרועדות..., הכול צף לי במחשבות.
עילי ישב לידי על הכיסא והביט בי ואמר "הכול יהיה בסדר". הוא התחיל לספר לי על מה שקרה אתמול ואיך הגעתי למיטה הזאת אבל קטעתי אותו עם השאלה שפחדתי ממנה, פחדתי מהמחשבה על אותו הדבר. "אחותי בסדר, רונה בסדר? מה אם הניתוח?"
"היא בסדר והיא עברה את הכול בשלום."
"ואיפה ההורים שלי?"
"איתה בחדר. דוקטור לוי רוצה שהיא תיהיה בהשגחה"
ואז הרגשתי הרגשה מוזרה ביד, כאילו משהו נח עלייה. ראיתי שעילי אחז את ידי בחוזקה. היד החזקה שלו, זאת ששלחה מסרים דואגים ואוהבים ליוותה אותי כול הדרך. כול הדרך מבית החולים ועד הבית. מסרו לי שאני בריאה ושלמה ושרק התעלפתי ובמזל עילי היה לידי. אני ואחותי השתחררנו מבית החולים וכול הדרך הצקתי לה שאני זאת שישקה אותה ושנורא דאגתי אבל הכול נגמר.
ובאוטו, בחזרה, גם שלחתי לעילי את המבט של שנינו, שרק אנחנו מבינים אותו ואמרתי " אחלה של סוף קיץ, אתה לא חושב?" שנינו צחקנו על זה כול הדרך ואני במחשבות שלי אמרתי חבל להרוס את מה שקיים בנינו. אם אני יספר לו עוד מה אני מרגישה זה רק ימשיך ויסתבך. במוקדם או במאוחר הוא ידע, כי בכול זאת הוא מכיר אותי כול החיים


הזוכה בתחרות עם ההמשך הכי יצירתי ומקורי בסיפור זה היא WAKE ME UP!


תודה לכולן ונפגש בפעילות הבאה!

שלכן,

מערכת האתר

תיאור: אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבהלעדכן פרופיללהירשם לאתר?
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ב
יוטיוב!



















כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
13 תגובות
תגובות:
אנונימית אוקטובר 19, 2016 12:58

ואווו מעניין מאודד!!! מתח עצב געגוע והכל ביחד!! כל הכבוד
תגובות:
אנונימית אוגוסט 25, 2016 01:54

לקחתי חלק בזה והיה ממש כיף כל הכבוד לזוכה
mѧяҡ mʏ ɰoяԀs . אוגוסט 17, 2016 10:10
תודה רבה ???
תודה לכולן וגם כל הכבוד לכותבות האחרות שאולי לא זכו,אבל גם אתן כישרוניות מאוד ?
אין מקום אחר אוגוסט 17, 2016 00:41
:)
וואי נהנתי מהסיפור שלך ממש, אלופה!!
תגובות:
אנונימית אוגוסט 17, 2016 00:25

את כותבת מדהים אבל... די . די עם בסיפורי אהבה האלה. כל סיפור באתר תמיד היא מתרהבת באיזה מישהו והוא מתאהב בה. די כבר מה כל אחת חייבת חייבת חבר? מה אם עילי לא היה שם לא היה מי שיתמוך בה? זה פשוט נהיה מעצבן שכל סיפור באתר הוא על סיפור אהבה נוגע ללב קצת מקוריות (חוץ מהחלק של האחות שהיה מקורי והכתיבה המדהימה) לא תזיק
תגובות: 21
להיות שונה אוגוסט 17, 2016 00:00
/
כול הכבוד את כותבת נהדר!!!
תגובות: 21
להיות שונה אוגוסט 17, 2016 00:00
.
אני אחת מהכותבות. אני כתבתי את החלק האחרון. הסיפור יצא ממש טוב ואני שמחה שלקחתי חלק בזה.
mѧяҡ mʏ ɰoяԀs . אוגוסט 16, 2016 21:37
תודה
תודה לכל מי שמפרגנת ?
mѧяҡ mʏ ɰoяԀs . אוגוסט 16, 2016 19:24
?
תודה עדן!?
תגובות: 823
Eden2134 אוגוסט 16, 2016 18:10
וואו!
יצא סיפור מקסים! ? וכל הכבוד ?❤Wake me up! מגיע לך ?
טעני עוד תגובות