תחרות הסיפור - פרק אחרון!

היום אתן כותבות את החלק האחרון של הסיפור! כתבי את הסוף של הסיפור ואולי תזכי במתנה שווה...

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
אוגוסט 15, 2016 00:00
photo



היום הפרק האחרון של הסיפור בהמשכים! זאת ההזדמנות האחרונה שלך לכתוב המשך לסיפור ואולי לזכות במתנה שווה! אז מה הסוף שלך?

 מה דעתך על 1000 ₪ להגשמת חלום? 

היום בחרנו בהמשך של... 3>loly

מישהו תפס אותי בכתף וסובב אותי אחורה, זה היה עילי "עילי, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו, אבל עוד לפני שעילי הספיק לענות ראיתי כמה אחיות מזיזות את המיטה של רונה במורד המסדרון. נבהלתי והתחלתי לרוץ אחרי האחיות "חכו" צעקתי, אבל הן כבר הכניסו את אחותי לחדר אחר. ניסיתי להסתכל מה קורה דרך החלון שבמרכז הדלת, אבל לא הצלחתי לראות כלום.
"אל תדאגי," שמעתי את קולו של עילי והסתובבתי "היא תהיה בסדר." הוא אמר. לא ידעתי למה הוא הגיע ואיך הוא ידע שאני פה, אבל למרות כל מה שקרה בנינו שמחתי שיש מישהו לידי שיכול לנחם אותי.
ואז הרגשתי אותו מחבק אותי, חיבוק אמיתי וחם מהלב, חיבקתי אותו בחזרה והתחלתי לבכות, פשוט בכיתי בלי סיבה. שכחתי מהריב עם עילי, שכחתי מעמית, שחכתי מרונה, רק חיבקתי את עילי וריחפתי לי בעננים, אבל קולה של האישה בכריזה הפיל אותי בחזרה לארץ. "דוקטור לוי לחדר המיון" המילים הדהדו לי בראש, הסתובבתי בחזרה לעבר הדלת וקראתי את השלט שהופיע עליה "חדר מיון"... כל החששות והדאגות חזרו אליי בבת אחת, רק רציתי שמישהו יגיד לי מה קורה עם אחותי, ניסיתי לשאול את הרופא שעבר, אבל הוא נכנס לחדר במהירות ולא שמע אותי.
ואז שמעתי את הטלפון מצפצף, קיבלתי הודעה מאמא שלי "המצב החמיר ומסתבר שרונה צריכה ניתוח, אני בדרך"...

איך משתתפים בתחרות?

כתבי בתגובה לכתבה את הפרק האחרון בסיפור "זה היה בסוף הקיץ". הסיום שיבחר יופיע בכתבה של מחר.

ומה הפרס?

זאת שתכתוב את ההמשך הכי יצירתי ומקורי תוכל לזכות בטיפול לק - מניקור מפנק באחד מדוכני LAKA ברחבי הארץ!

אז איך הסיפור יסתיים?

תיאור: אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבהלעדכן פרופיללהירשם לאתר?
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ב
יוטיוב!


















כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
6 תגובות
דני דנה אוגוסט 16, 2016 11:01
המשך...
נשימתי נעתקה. לא הבנתי למה כל הרע הזה מגיע לה, היא לא עשתה כלום רע לאף אחד והיא כולה בת 7, עילי שאל אותי: מה קרה? לא עניתי. התחלתי לפרוץ בבכי, פתאום שמעתי את עילי אומר: אמא שלך הינה היא באה! הדמעות שזלגו פסקו פתאום, כאשר אימי חיבקה אותי. היא אמרה: אני הולכת לאחותך, בואי נקווה שיכניסו אותי לחדר והלכה בראש מורכן. עילי חיבק אותי ואמר מצטער, לא ידעתי שכל זה עובר עליך. זה בסדר, באמת, זה לא שמישהו יודע את זה, אמרתי. שמעתי זעקות מהחדר בו אחותי נמצאת, אמרתי לעילי את המיקום של החדר והוא ליווה אותי יד ביד כאילו שאנחנו זוג, אהבתי את הקרבה אליו, הוא ידע שאני צריכה יד חמה באותו רגע. בגלל התכונות האלו התאהבתי בו מלכתחילה. הגענו לחדר אך לא יכולנו להיכנס פנימה אז הצצנו מהחלון, שם ראינו את אחותי מונשמת. כשלגופה התשוש והמסכן מוחדרים סכינים ומחטים. התחלתי לבכות, עילי ישב איתי בחדר ההמתנה וניסה לעודד אותי. כלום לא יכל לעודד אותי באותו רגע, כעבור שעה בערך קמתי וגיליתי שנרדמתי על עילי. הוא אמר לי שאחותי סיימה את הניתוח ואני יכולה להיכנס. ניכנסתי לאיטי לא ציפיתי למראות שאפגוש באותו חדר, פתאום ראיתי את רונה ליד אימי צוחקת ומשחקת איתה. דמעות חלפו בעיני הבנתי הכל, רצתי לחבק את רונה. אימי אמרה לי שהניתוח של רונה עבר בהצלחה ושבעוד שבוע בערך היא תשתחרר. צהלתי משמחה ויצאתי לעבר עילי שחיכה לי מחוץ לדלת. נשקתי לו נשיקה על הלחי ואמרתי עכשיו אני מבינה הכל, אני לא יאהב אף אחד אחר כי אני תמיד יאהב אותך. הוא ענה לי גם אני אוהב אותך, בחיים לא אהבתי את עמית. את האהבה האמיתית שלי, מאז אני זוכרת שהכל ניהיה בסלואו מושן, הוא התקרב אלי אני התקרבתי אליו וזה קרה מה שחיכיתי לו שנים. הנשיקה הזאת תמיד תיהיה חרוטה בראשי אמרתי, לא רק בראש שלך עילי אמר. מאז אנחנו חברים, רונה כבר השתחררה והבית כמו תמיד נישאר כיפי וזוהר.
תגובות: 12
loly<3 אוגוסט 15, 2016 20:45
.
אני ועילי ישבנו בחדר ההמתנה בשתיקה וחיכינו לאמא שלי שתבוא, דברים היו די מביכים ביני לבין עילי, כבר לא ידעתי מה לחשוב, אבל אחרי מה שקרה היום הבנתי שגם אם עילי לא אוהב אותי, אני עדיין רוצה שנישאר ידידים "עילי, אני מצטערת שהתנפלתי עלייך מקודם בגינה" כבר לא כעסתי עליו יותר, לא רציתי שיהיו בינינו כאלה רגעי מבוכה, רק קיוויתי שהוא יסלח לי... "אין לך על מה להצטער, הייתי צריך להבין שאת אוהבת אותי ולא לבקש ממך לעזור לי בכזה דבר" "אבל עכשיו אני בסדר, אני ישמח לעזור לך עם עמית, ואולי ייקח לי קצת זמן להתגבר עלייך אבל אני עדיין רוצה שנישאר חברים טובים" "תודה" הוא אמר "את חברה אמיתית" חייכתי אליו, והוא חייך אליי, עכשיו ידעתי שהכל בסדר בינינו ושמחתי פתאום, אמא שלי נכנסה בבהילות לחדר ההמתנה "אמא" קראתי, קמתי מהספסל והתחלתי להתקדם לכיוון הכניסה. "את בסדר חמודה שלי?" "כן, את יודעת למה רונה צריכה ניתוח?" שאלתי בדאגה. "ההתייבשות שלה הובילה לפגיעה חמורה במערכת העצבים..." כל כך פחדתי, כל כך קיוויתי שהיא תהיה בסדר, הלכתי במעגלים בחדר וכססתי את הציפורניים, השקט הדהד לי באוזניים,אמא שלי ישבה על הספסל וניכר על פניה שהיא מודאגת, נשארנו ככה במשך זמן, השעה כבר הייתה שתיים עשרה בלילה, ואז ד"ר לוי יצא מחדר המיון והודיע בהתרגשות "הניתוח עבר בהצלחה" התפרצתי בשמחה "יש, אלוהים" צעקתי בהתרגשות, אני אפילו לא יכולה לתאר מה עבר עליי באותו הרגע, ירדה לי אבן מהלב, כל כך שמחתי "אפשר לראות אותה?" אמא שלי שאלה "כן, אבל היא ישנה" נכנסתי לאט לחדר של רונה, הסתכלתי עליה והרגשתי גאווה, הייתי כל כך גאה בה שהצליחה לעבור את זה, כמו גדולה. "הילה, בואי" אמא שלי קראה לי "רונה צריכה להישאר פה כמה ימים אני יקפיץ אותך ואת עילי הביתה" נכנסנו לאוטו והתחלתי לחשוב לעצמי, בסופו של דבר היום הייתה דרך מעולה לסיים את הקיץ, נשאר רק דבר אחד שעוד לא הבנתי... "איך ידעת שהייתי בבית חולים" שאלתי את עילי "אחרי שהלכת ולא ענית לי, עליתי אלייך הביתה וראיתי מחוץ לדלת את הפתק שההורים שלך השאירו לך, כנראה שהוא נפל לך" "אההה, אופס" וככה צחקנו במשך כל הנסיעה הביתה....
תגובות: 30
גולדן גירל אוגוסט 15, 2016 14:53
ההמשך שלי
עילי אמר לי אל תדאגי וחיבק אותי פתאום הופיעה עמית היא שאלה אותי מה קרה ואז עילי עזב אותי והסביר לה עמית בכתה וחיבקה אותו ואז אותי אני אוהבת את עמית מאוד אבל שהיא חיבקה אותי הרגשתי שאני כועסת מאוד על זה שעילי אוהב אותה אמא שלי הגיעה וכלנט נגבנות את הדמעות מהפנין הרופא יצא ואמא שהוא מצטער כולנו בכינו ונבהלנו הוא לא הספיק להשלים את המשפט כי עצרנו אותו הוא אמר שהוא מצטער אבל רונה לא תחזור להיות מה שהייתה היא תחייה אבל בצורה שונה נכנסתי לחדר וראיתי את רונה על המיטה ולידה כסא גלגלים רונה התעוררה הסתכלה עליי ואז על הכסא גלגלים והיא שאלה ברכות אני נכה עכשיו נכון? כולם נכנסו לחדר ואני עניתי לי עם הדמעות שהתיבשו על פני שכן היא חייכה וכלנו חייכנו איתה רונה סימנה חי לבוא אליה ואמרה לי תגידי לו את האמת הסתכלתי על עילי ואז על רונה חשוב על עילי ואז על עמית סימנתי לרונה שכן שאני אגיד לו את האמת יצאתי עם עמית ועילי למסדרון חיוך עלה על פניי שאמרתי להם למרות הכעס שנמצא בליבי ושחררתי עילי אני אוהבת אותך עמית חייכה אליי שמחה בשבילי אבל אז אמרתי לה עמית עילי אוהב אותך במקום לבכות צחקנו והתחבקנו כולנו הדלת של חדר המיון נפתחה אחותי רינה קרצה אליי וכולנו יצאנו מבית החולים וככה החופש נגמר
תגובות:
אנונימית אוגוסט 15, 2016 00:00

נעמדתי ליד עילי בלי לנוע, בהיתי בטלפון ותמונות רצו במוחי על דברים שיכולים לקראת לה. הרגשתי את הרגליים שלי מתחילות לצנוח אל הקרקע, ובלי שליטה, נפלתי אל המרצפות הקרות והמפחידות של בית החולים. על המרצפות האלו שמורים כול הזיכרונות מכול דבר שקרה כאן... התחלתי להיכנס לפניקה ואז בבת אחת הכול נעלם. הרוח ליטפה את גופי השברירי והרגשתי שאני מונחת מונחת על משהו. הבטתי מעבר החלון והבנתי איפה אני נמצאת. אני נמצאת בבית החולים. ופתאום כול הזיכרונות עלו. עם אחותי ועילי, והרגליים הרועדות..., הכול צף לי במחשבות. עילי ישב לידי על הכיסא והביט בי ואמר "הכול יהיה בסדר". הוא התחיל לספר לי על מה שקרה אתמול ואיך הגעתי למיטה הזאת אבל קטעתי אותו עם השאלה שפחדתי ממנה, פחדתי מהמחשבה על אותו הדבר. "אחותי בסדר, רונה בסדר? מה אם הניתוח?" "היא בסדר והיא עברה את הכול בשלום." "ואיפה ההורים שלי?" "איתה בחדר. דוקטור לוי רוצה שהיא תיהיה בהשגחה" ואז הרגשתי הרגשה מוזרה ביד, כאילו משהו נח עלייה. ראיתי שעילי אחז את ידי בחוזקה. היד החזקה שלו, זאת ששלחה מסרים דואגים ואוהבים ליוותה אותי כול הדרך. כול הדרך מבית החולים ועד הבית. מסרו לי שאני בריאה ושלמה ושרק היתעלפתי ובמזל עילי היה לידי. אני ואחותי השתחררנו מבית החולים וכול הדרך הצקתי לה שאני זאת שישקה אותה ושנורא דאגתי אבל הכול נגמר. ובאוטו, בחזרה, גם שלחתי לעילי את המבט של שנינו, שרק אנחנו מבינים אותו ואמרתי " אחלה של סוף קיץ, אתה לא חושב?" שנינו צחקנו על זה כול הדרך ואני במחשבות שלי אמרתי חבל להרוס את מה שקיים בנינו. אם אני יספר לו עוד מה אני מרגישה זה רק ימשיך ויסתבך. במוקדם או במאוחר הוא ידע, כי בכול זאת הוא מכיר אותי כול החיים.
תגובות: 20
להיות שונה אוגוסט 15, 2016 00:00
המשך
נעמדתי ליד עילי בלי לנוע, בהיתי בטלפון ותמונות רצו במוחי על דברים שיכולים לקראת לה. הרגשתי את הרגליים שלי מתחילות לצנוח אל הקרקע, ובלי שליטה, נפלתי אל המרצפות הקרות והמפחידות של בית החולים. על המרצפות האלו שמורים כול הזיכרונות מכול דבר שקרה כאן... התחלתי להיכנס לפניקה ואז בבת אחת הכול נעלם. הרוח ליטפה את גופי השברירי והרגשתי שאני מונחת מונחת על משהו. הבטתי מעבר החלון והבנתי איפה אני נמצאת. אני נמצאת בבית החולים. ופתאום כול הזיכרונות עלו. עם אחותי ועילי, והרגליים הרועדות..., הכול צף לי במחשבות. עילי ישב לידי על הכיסא והביט בי ואמר "הכול יהיה בסדר". הוא התחיל לספר לי על מה שקרה אתמול ואיך הגעתי למיטה הזאת אבל קטעתי אותו עם השאלה שפחדתי ממנה, פחדתי מהמחשבה על אותו הדבר. "אחותי בסדר, רונה בסדר? מה אם הניתוח?" "היא בסדר והיא עברה את הכול בשלום." "ואיפה ההורים שלי?" "איתה בחדר. דוקטור לוי רוצה שהיא תיהיה בהשגחה" ואז הרגשתי הרגשה מוזרה ביד, כאילו משהו נח עלייה. ראיתי שעילי אחז את ידי בחוזקה. היד החזקה שלו, זאת ששלחה מסרים דואגים ואוהבים ליוותה אותי כול הדרך. כול הדרך מבית החולים ועד הבית. מסרו לי שאני בריאה ושלמה ושרק התעלפתי ובמזל עילי היה לידי. אני ואחותי השתחררנו מבית החולים וכול הדרך הצקתי לה שאני זאת שישקה אותה ושנורא דאגתי אבל הכול נגמר. ובאוטו, בחזרה, גם שלחתי לעילי את המבט של שנינו, שרק אנחנו מבינים אותו ואמרתי " אחלה של סוף קיץ, אתה לא חושב?" שנינו צחקנו על זה כול הדרך ואני במחשבות שלי אמרתי חבל להרוס את מה שקיים בנינו. אם אני יספר לו עוד מה אני מרגישה זה רק ימשיך ויסתבך. במוקדם או במאוחר הוא ידע, כי בכול זאת הוא מכיר אותי כול החיים.
mѧяҡ mʏ ɰoяԀs . אוגוסט 15, 2016 00:00
המשך...
"רגע,למה בכלל היא צריכה ניתוח?" שאלתי את אמי "ההתייבשות התגלתה מאוחר מדי,הכליות של רונה נפגעו והיא צריכה השתלת כליה, עדיין לא נמצא תורם אז היא מחוברת בינתיים לדיאליזה." רצתי לחדר שבו רונה הייתה מחוברת למכונת הדיאליזה ולא האמנתי למראה עיני. אחותי הייתה מחוברת למכונת הדיאליזה ועצמה את עיניה,היא פחדה להסתכל על המכשירים. "למה כל זה הגיע לה?!" חשבתי לעצמי. לא יכולתי לראות אותה ככה. "הלוואי והייתי במקומה והיא הייתה בסדר." חשבתי. ואז עלה במוחי הרעיון אולי הכי משוגע שחשבתי מעולם. "אני אתרום לרונה כליה!" החלטתי. סיפרתי לעילי על הרעיון שלי,ניכר היה בפניו שהוא נבהל ובו זמנית מתפעל ונפעם מהצעתי עילי חשב מה לענות,ולבסוף ענה לי , בפרצוף מפוחד למדי "כל עוד את רוצה,אני איתך" הלכתי להורים שלי. אמרתי להם ולרופא שהיה איתם והסביר להם מה הולך לקרות. "אנחנו לא מצאנו שום תורם" הם אמרו בדאגה. "רגע אחד" אמרתי "תבדקו אם אני מתאימה." הוריי השתתקו. הרופא אמר "את ילדה,זאת החלטה רק של ההורים אם הם מסכימים שתתרמי כליה" אמרתי להורים שלי "אני מבינה את הסיבוכים והסיכונים האפשריים,אבל אני אעשה הכל כדי שרונה תשרוד. אפילו לתרום כליה." ההורים שלי השתתקו ולאחר זמן אמרו "בסדר,את בטוחה שאת תצליחי לעבור את זה?" "כן" עניתי והלכתי לעשות את בדיקת הדם שתקבע האם אני תורמת מתאימה. חייכתי כשראיתי את תוצאות הבדיקה. אני יכולה לתרום לרונה כליה. הלכתי לספר לעילי. הוא רק אמר "בהצלחה" ראיתי עליו שהוא מפחד. גם ההורים שלי פחדו . נכנסתי לחדר הניתוח וקיבלתי את חומרי ההרדמה רונה הייתה בחדר הניתוח שלידי. לאחר כמה שעות התעוררתי והדבר הראשון שעשיתי היה לשאול "איפה רונה?" אמי ענתה לי "רונה עדיין בניתוח,עוד שעתיים היא אמורה לצאת." לקחתי את הטלפון שלי ושלחתי הודעה לעילי. הוא הגיע לחדר ההתאוששות שבו הייתי. "אמרתי למורה שאני לא מרגיש טוב כדי להישאר איתך." הוא אמר "מי יודע למה לא הגעתי לבית הספר,ועוד ליום הראשון?" שאלתי "רק המורים והמנהלת" הוא ענה. "ועמית?" שאלתי "לא" הוא ענה. "העדפתי לשמור על הפרטיות שלך" "תודה" עניתי לו בחיוך. "את...רוצה לפגוש אותי בגן המשחקים כשתשתחררי?" "כן" עניתי לו "והאמת...כבר לא כל כך אכפת לי מעמית" הוא אמר "איך שהגבת כשראית מה קרה לאחותך,זה מדהים בעיניי,אני מעדיף אותך" הוא אמר,ונתן לי נשיקה בלחי. הסמקתי. "אז,בגן המשחקים? הוא שאל "כן" עניתי לו "רונה השתחררה והיא רוצה לראות אותך" אמא שלי אמרה לי. "אני באה" עניתי לה. ראיתי את רונה וחייכתי אליה. "תודה" היא אמרה "אין בעד מה" אמרתי לה לאחר כמה זמן חזרנו לבית הספר. בכניסה לבית הספר ראיתי את עמית. "היי! למה לא היית פה כל כך הרבה זמן?" היא שאלה "אחותי הייתה צריכה תרומת כליה ו..." "את לא רצינית!" היא ענתה לי , נדהמת. "כן אני כן." אמרתי לה והראיתי לה את הסלפי שאני ורונה הצטלמנו אחרי הניתוחים. "את פשוט גיבורה!" היא אמרה לי "טוב,אמרו לי את זה הרבה בזמן האחרון,אז,בואי ניכנס לשיעור?" שתינו נכנסנו לשיעור.