תחרות הסיפור - חלק ד'

אנחנו כבר בחלק רביעי של הסיפור! מה איתך? כתבת כבר המשך?

tag icon תגיות:
12.10.06
photo


 

אנחנו חייבות להגיד שכל יום אנחנו מתרגשות מחדש מההמשכים המצויינים שלכן חבל שאפשר לבחור רק המשך אחד ליום J והיום בחרנו בהמשך של WAKE ME UP

ניסיתי לעצור את דמעותיי. ניסיתי לחשוב על האפשרויות שיש
אולי להגיד לו את האמת. אולי להגיד לו שאני לא מוכנה לעזור לו. אולי לעזור לו רק כדי לא לפגוע בו.
אך מכל האפשרויות האלה לא התאימה לי אף לא אחת. לפתע הוא שאל "הילה, את בסדר" קולו היה נעים כל כך, מלטף כל כך ולחשוב שאת כל הנועם הזה הוא יקדיש לעמית ,ועוד בעזרתי.
רציתי להגיד לו "אתה פשוט אידיוט אתה שברת לי את הלב אני אוהבת אותך, אתה לא מבין זה היה הכי שקוף בעולם" שנייה לפני שאמרתי את זה, הצלחתי לעצור את הר הגעש שכמעט והתפרץ.
הרמתי את הטלפון הנייד שלי, כקוראת הודעה שקיבלתי ואמרתי לו "אמא שלי שלחה לי הודעה, אני חייבת לחזור הביתה"
ורצתי משם. רק עכשיו אפשרתי לעצמי לבכות, להתפרק, להבין עם עצמי את זה שבזה הרגע הילד שאני אוהבת, יותר נכון, אהבתי אמר שהוא אוהב את חברתי הטובה ביותר. הגעתי הביתה, עדיין דומעת ושבורה, ודפקתי בדלת. אף אחד לא ענה. פתחתי את הדלת עם המפתח המצועצע שלי, מלא במחזיקי מפתחות, וכל אחד ממחזיקי המפתחות אהבתי. היה לי אוסף שלהם על המפתח הזה. עדיין עמדתי בחוץ והסתכלתי לתוך הבית, והמשכתי לעמוד על מפתן הדלת.
לא הופתעתי לגלות שאף אחד לא היה בבית, למרות שלא הייתי מופתעת לגלות שמשפחתי בבית וכולם התעלמו ממני. כמו עילי. דמעות נקוו שוב בעיני, אך עצרתי את עצמי מלבכות שוב. עמדתי עדיין בפתח הדלת. לבסוף נכנסתי. הדבר הראשון בו הבחנתי היה פתק על השולחן.
"מי שם פתקים על השולחן ב2016" חשבתי לעצמי
קראתי את הפתק בו היה כתוב "רונה (אחותי הקטנה) התייבשה ונסענו איתה לבית חולים"
נבהלתי כל כך. אחותי הייתה האדם היקר לי בעולם.
שכחתי מעילי ומכל הסיפור ונסעתי לבית החולים.

 

איך משתתפים בתחרות

כתבי בתגובה לכתבה את ההמשך שלך לסיפור "זה היה בסוף הקיץ". ההמשך שיבחר יופיע בכתבה של מחר וככה כל הבנות בפורגירלס יכתבו ביחד סיפור בהמשכים

ומה הפרס

זאת שתכתוב את ההמשך הכי יצירתי ומקורי תוכל לזכות בטיפול לק - מניקור מפנק באחד מדוכני LAKA ברחבי הארץ 

 מחכות לקרוא את ההמשך שלך בתגובות

תיאור: אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבה לעדכן פרופיל להירשם לאתר
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ב
יוטיוב
















כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
9 תגובות
אלונית2016 אוגוסט 13, 2016 00:00
חלק ה"
מכירים את הנהגים המשוגעים האלו בכביש? שממש ממהרים להגיע למקום כלשהוא ועוקפים את כל העולם בדרך ושמים פס על כל השאר והדבר היחיד שאתם רוצים לעשות זה להחטיף להם בוקס. זה בדיוק מה שהייתי מהרגע שקראתי את הפתק ועד הרגע שהגעתי למחלקת אשפוז יום לילדים. לא הלכתי, לא רצתי, לא נהגתי, טסתי לשם. הייתי בעולם משלי. ולא עניין אותי אף אחד אחר בכביש. אני מבינה את הנהגים האלו עכשיו. ואז הגעתי, נעמדתי מחוץ לחדרה בשקט והבטתי בה, היא שכבה על מיטת בית החולים בעיניים עצומות, אבל ידעתי שהיא לא ישנה. זה היה סממן של פחד, היא לא פקחה את העיניים כי פחדה להביט בעירוי שהיה מחובר לזרועה הימנית והחזיר לה את הנוזלים שאיבדה. היא אחזה בחוזקה את השמיכה הלבנה שלה עם הציורים של הציפורים, כאילו חשבה שאם תאחז חזק כל כך הזרוע פשוט תנשור ויחד איתה העירוי והתייבשות תיעלם כלא הייתה, היא הייתה אחותי הקטנה, והכרתי את הראש שלה כל כך טוב. עמדתי מחוץ לחדר והתפללתי שההורים לא ישימו לב שהגעתי. אהבתי את התחושה הזו, של להיות בלתי נראית, לא רציתי גם להתמודד עם אף אחד מהם עכשיו, לא במצב הפגיע הזה, לא אחרי התקופה האחרונה ובמיוחד לא אחרי מה שקרה היום. עמדתי בשקט והבטתי בה עובדת על ההורים שהיא ישנה, חיוך מהול בפחד והרבה עצב נסוך על פניי, חיוך יפה כזה, חיוך אמתי שמסתיר מאחוריו הרבה שקרים. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם במדויק, אבל אני לבטח יכולה לומר שהרבה. מספיק בשביל שהרגליים שלי יכאבו כאילו תקעו בהן מחטים, מספיק בשביל שהעיניים שלי ייעצמו מטבען, מספיק בשביל שההורים שלי יבחינו בי סוף סוף, וזה לא קרה, או אולי זה כן, אולי הם פשוט הכירו אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאני אוהבת להיות שקופה, קיוויתי שזה מה שקרה, בתוך תוכי, גם ידעתי שזו האמת. אבל זו הייתה טעות, כי עבר מספיק זמן בשביל שיבחינו בי, עבר מספיק זמן ואני הייתי עייפה ואז הגיע הבום, התרסקתי על הרצפה ומאז אני לא ממש יודעת את ההמשך.
אנונימית אוגוסט 12, 2016 19:44

ישר לקחתי מהבית כסף מפתחות ומפתח ורצתי החוצה לקחתי את המונית הרשאונה שראיתי הגעתי על המונית והנהג שלאל לאן? עניתי לבית החולים הוא לקח אותי ואלר כחמש דקות הגנו הייתי נסערת רצתי לאחת האחיות ושאלתי אותה איפה אחותי היא אמרה לי איפה הוא ורצתי אליו לפתע נתקלתי במשהו הוא נראה מודאג ונסער כמוני אמר סליחה ולרגע הזה הייתי פשוט המומה ומבולבלת הוא כל כך נאה החייוך שלו והעניים הוא אמר את בסדר עניתי כן היי קוראים לי רועי את צריכה עזרה אמרתי לו שכן הוא ישר שאל במה אני יכול לעזור אמרתי לו שאחותי התיבשה ואני דואגת לה ואז נזכרתי כמה שאני ממהר הוא לקח את היד שלי שאל מה המספר חדר והביא אותי אליו הרגשתי מבובל מצד אחד עילי פגע בי עכשיו מאוד ואז אחותי התייבשה ועכשיו הוא לפתע ראיתי את אחותי שוכבת על המיטה כשמחוברים עליה כמה מחטים שמזריקים לה מים. חיבקתי אותה והיא אמרה לי שהיא בסדר גמור כשהסתובבתי רועי כבר לא הייה...
אנונימית אוגוסט 12, 2016 17:57

תיקון אני התגובה לפני בסוף הסיפור הוא אמר אני מתכוון אל לא אלייה
אנונימית אוגוסט 12, 2016 17:56

לקחתי את הטלפון שלי, המפתחות לבית וכסף למונית. לא יכולתי ליהיות ליד המון של אנשים שמקשקשים באותו רגע, הגעתי לבית החולים. שילמתי ופשוט יצאתי מהמונית בלי להגיד כלום. ניכנסתי ושאלתי את האחות איפה אחותי, לפי שם ושם משפחה, היא ענתה לי וישר רצתי לחדר. גיליתי את ההורים שלי שוכבים ליד המיטה של אחותי, ניגשתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה עם אחותי, היא ענתה לי שהיא מונשמת ויש סיכוי שמחר ישחררו אותה. שמחתי ובו הזמן הייתי על סף דמעות, אמא שלי הודדה אותי ואמרה שהכל יהיה בסדר. ידעתי שהיא משקרת ואומרת את זה רק בשביל שארגיש יותר טוב. קיבלתי הודעה שמעתי מאמא שלך שאחותך התייבשה, לא האמנתי שאמא שלי עשתה לי את זה. כמובן שהוא ראה שקראתי את ההודעה אז הוא שלך רוצה אולי להיפגש מחר אני פשוט חייב לדבר איתך, שאלתי אותו עם זה דחוף ולא יכול לקבל דיחוי, הוא ענה שלא, עניתי בסדר וקבענו מקום מפגש. למחרת ניפגשנו. הוא אמר לי שהוא שהוא התגעגע וגם שהוא היה חייב להגיד לי שהוא כבר לא אוהב את עמית ושהוא אוהב מישהי אחרת, שנינו ניחשנו מי זאת. הוא גילה לי בסוד שזו מישהי שאני מכירה, במבט מעט מבויש. ליבי התרסק. אם זו מישהי שאני מכירה אז זו לא יכולה ליהיות אני, בסופו של דבר הוא גילה לי, הוא אמר אני מתכוון אליה היא
אנונימית אוגוסט 12, 2016 17:37

ההמשך שלי היה הרבההה יותר טוב באמת שאני לא מבינה את זה..
גולדן גירל אוגוסט 12, 2016 14:06
ההמשך שלי
רצתי למקלחת לשתוף את הפנים מהבכי המטומטם על עילי לקחתי תיק והזמנתי מונית לא רציתי לחכות לאוטובוס המטומטם שיבוא המונית הגיעה הנהג היה ממש נחמד הוא הוריד אותי בבית החולים חיפשתי את אחותי ושחכתי מרוב טמטום שאני צריכה לשאול את אחת האחיות אז אחרי שהבנתי את זה הלכתי לכיוון אחת האחיות ואת מי ראיתי את אחות של עילי בדיוק שהתכוונתי לעשות אחורה פנה היא הבחינה בי והתעניינה אבל שאלתי אותה כלכך מהר אם היא יודעת היכן אחותי רונה היא בדקה היא אמרה לי שהיא בקומה 4 חדר 341 עפתי לשם כל כך מהר וראיתי את רונה מחוברת לאינפוזיה פתאום שמעתי דפיקה על דלת החדר
Eden2134 אוגוסט 12, 2016 13:32
שכחתי מעילי ומכל הסיפור ונסעתי לבית החולים
מיהרתי להכנס לחדרה של אחותי. ראיתי אותה שוכבת על גבה עם מחטים תקועים בכל גופה ומכשירים מחוברים אליה. הרגשתי את אי הנוחות שלה. הסתכלתי עליה וניסיתי להעביר לה את המסר שהכל יהיה בסדר ואני כאן איתה. ראיתי בעיניה שהיא הבינה וחיוך קל התפשט על שפתיה, אך הוא מייד נעלם והיא שחררה צרחה קלה מפיה. ניגשתי אליה וישבתי לידה, מחזיקה בידה השמאלית שהייתה פחות מלאה במחטים. חייכתי אליה והיא פשוט שכבה ובהתה בי. אהבתי להרגיש את הקרבה אליה אפילו שלא שחררנו מילה מפינו. ישבנו כך כמה שעות עד שאחות נכנסה כדי לבדוק אותה. ברגע שיצאתי מהחדר הפלאפון שלי צילצל ועל הצג היה רשום שמו של עילי. לפתע היכה בי כל מה שקרה לפני שעות ספורות. סיננתי את השיחה והמשכתי להסתובב במסדרונות, מחכה להכנס חזרה לחדר ולהיןת עם אחותי, לשכוח שוב מהכל. לפתע ראיתי אחות רצה במסדרון וצועקת משהו לא מובן. זו הייתה האחות שהייתה בחדרה של אחותי. נבהלתי, לא ידעתי למה לצפות. ניסיתי לנוע אבל רגלי לא נענו לי ופשוט עמדתי שם בוהה בדלת של החדר. קיוויתי בכל ליבי שהכל בסדר, שלא אפספס רק בגלל רגליי שמסרבות לזוז את הרגעים החשובים ביותר. אחות נוספת רצה לחדרה. ידעתי שאני חייבת לזוז. אך פתאום, כאילו משום מקום...
אנונימית178101 אוגוסט 12, 2016 13:14
המשך....
לקחתי אוטובוס מהר ונסעתי לבית חולים. בכניסה הבחנתי בהמולה רבה אך המשכתי בדרכי. הלכתי לקבלה ושאלתי למספר החדר שבו אחותי נמצאת. נכנבתי לחדר וחשכו עיני. אחותי היתה מחוברת למלא מכשירים. נבהלתי. הלכתי להורי ושאלתי מה קרה הם ענו שהיא לא שתתה כמו שצריך ולכן התייבשה. הייתי מפורקת מבנים ושבורה מבחוץ. לא הבנתי למה זה מגיע לה. היא הייתה כל כך מושלמת אחת שלא עשתה אע לאף אחד. שתמיד עזרה לכולם. ניסיתמ לתקשר איתה אך היא היתה מחוסרת הכרה. עוד יותר נבהלתי. חשבתי על היום שעברתי, יום גרוע... נזכרתי בפגישה עם ( לא זוכרת איך קוראים לו אז תשלימו) והבנתי שמה שאני צריכה עכשיו זה שהוא יהיה פה איתי שיעזור לי להתמודד. שלחתי לו הודעה וסיפרתי שאחותי בבית חולים ושאשמח שהוא יבוא להיות איתי. לא הספקתי למצמץ והוא שלח לי: 'אני יוצא שתי דקות אני אצלך' הופתעתי. לטובה. לא עברו שתי דקות והוא עמד בדלת של המחלקה. הוא ניגש אליי נתן לי חיבוק. שוב הופתעתי. אחותי אושפזה לשלושה ימים ובגרך כלל הייתי לידה. בימים גם הוא היה בה יושב לידי. אחותי השתחררה. הוא ביקש שניפגש, אז קבעתי איו למחרת. למחרת, בדיוק בשעה שקבענו התייצבתי בגן משחקים עם הבגדים הכי יפים שלי. הוא בא. התיישבנו על הספסל והוא אמר:' הילה, סליחה, חשבתי שאני אוהבת את עמית אבל הבנתי מי את באמת , אחת שעוזרת, שאחותה חשובה לה, ואני אוהבת אותך' הופתעתי. הוא חיבק אותי והמשיך:' רוצה להיות חברה שלי' כמובן שעניתי כן. המשכנו לשבת בשקט. הוא הסתכל על השפתיים שלי ואמר....
...Believe אוגוסט 12, 2016 00:00
המשך
עמדתי קפואה במקומי. היא הייתה אמורה ליהנות בטיול שאליו משפחתי יצאה,דאגתי לה כל כך. ניסיתי לחשוב "היא תהיה בסדר,יתנו לה נוזלים והיא תחזור לעצמה" אך ללא הועיל,הפחד נשאר , סירב לוותר על מקומו. רצתי לחדרי ולקחתי כסף,טלפון ומפתח ויצאתי מהבית. ירדתי במדרגות והזמנתי מונית לבית החולים. כל הנסיעה ישבתי משותקת מפחד מהבאות,משום מה הייתה לי תחושה שהמצב שלה לא טוב. הגעתי לבית החולים ושאלתי אחות "איפה אחותי?,קוראים לה רונה והיא בת שמונה" היא ענתה "במחלקת ילדים" הגעתי למחלקת הילדים וראיתי שם את ההורים שלי יושבים מודאגים ואת אחותי שוכבת על מיטה,מחוברת לאינפוזיה ולמכשירים. פתאום,עשיתי את הדבר הכי אנוכי שיכולתי לעשות ובמקום לדאוג לשלומה של אחותי חשבתי על עילי,ידעתי שאני צריכה להיות עם משפחתי,אך במקום זאת ראשי נדד למחוזות רחוקים-לפגישות שלי ושל עילי בגן הציבורי,לשיחות שלנו,ולשיחה האחרונה שלנו.