תחרות הסיפור - חלק א'

קבלו את תחילת הסיפור בהמשכים! רוצה להשתתף בתחרות ואולי לזכות בפרס מדליק? כתבי את ההמשך שלך לסיפור!

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
אוגוסט 09, 2016 00:00
photo



תודה לכל הבנות המוכשרות שכתבו את ההתחלה לסיפור שלנו "זה היה בסוף הקיץ"! וההתחלה שבחרנו היא של.... אלונית2016 :)


זה היה בסוף הקיץ.
ביום האחרון של החופש הגדול, ליתר דיוק. היום האחרון של החופש מאז מתמיד היווה בשבילי אבן דרך. חשבתי עליו כמו דלת מסתובבת, מצד אחד נסגרת בפניי תקופה ומהצד השני נפתח בפניי עמוד חדש בספר של החיים שאני יכולה לכתוב בו הכול. היום האחרון של החופש תמיד הוכיח לי שהמירוץ אף פעם לא נגמר, תמיד יש עוד קצה לא סגור, תמיד יש עוד בעיה לא פתורה שיש אפשרות להשלים בהווה, היום האחרון של החופש דרבן אותי להמשיך ללכת, להתקדם ולגלות עוד ועוד על עצמי ועל הסביבה שאני חיה בה.
בדרך כלל נהגתי לגרום לו להיות שונה, מיוחד, נהגתי לחגוג את הדרך החדשה, לעשות משהו שיוצא אותי ואת החברות מהסביבה המרובעת- אבל הפעם זה לא קרה. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז כיתה ג', שחגגתי את היום האחרון של החופש לבדי, אבל היו לי סיבות משלי... התקופה האחרונה היא זו שגרמה לי לרצות את הלבד. אז שכבתי על המיטה, צפיתי בשמש השוקעת דרך הזכוכית האטומה של החלון, ונתתי למזגן המכוון על 17 מעלות להקפיא לי את העצמות, בתקווה שזה ישנה את המצב שלי. לא ציפיתי למשהו מיוחד, בניגוד לשאר השנים, הפעם רק רציתי לתת ליום האחרון הזה לחמוק לי בין האצבעות.
ואז הטלפון רטט, צפצף במשך שלוש שניות בערך, והתריע שהודעה חדשה התקבלה. "מה עכשיו?" מלמלתי בחוסר אנרגיה מופגן, לא היה בכוונתי לעשות מאמץ מיוחד בכדי להגיע לנייד, אבל הסקרנות שבקריאת ההודעה דרבנה אותי להושיט יד ולהגיע אליו בידי. אז זה מה שעשיתי: תפסתי אותו, קירבתי אותו לפניי והתחלתי לקרוא את ההודעה שהבהבה על המסך שלי.
לא ידעתי כמה השפעה תהיה להודעה הזו על החיים שלי.


איך משתתפים בתחרות?

כתבי בתגובה לכתבה את ההמשך שלך לסיפור "זה היה בסוף הקיץ". ההמשך שיבחר יופיע בכתבה של מחר וככה כל הבנות בפורגירלס יכתבו ביחד סיפור בהמשכים!

ומה הפרס?

זאת שתכתוב את ההמשך הכי יצירתי ומקורי תוכל לזכות בטיפול לק - מניקור מפנק שכולל שיוף ציפורניים, מחזק ציפורניים ומריחת לק בשתי שכבות באחד מדוכני LAKA ברחבי הארץ! 


אז מה המשך הסיפור?


תיאור: אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבהלעדכן פרופיללהירשם לאתר?
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ב
יוטיוב!













כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
9 תגובות
תגובות:
אנונימית אוגוסט 09, 2016 15:42

תקשיבו מערכת האתר יש בעיה שכחתי סיסמה ורשום לי שזה שולח למייל או גימייל וזה לא ואניניסיתי כמה פעמים זאת 123עדי123
תגובות:
אנונימית אוגוסט 09, 2016 15:31

אני רשמתי את הדגובה האחרונה זאת 123עדי123 פשוט שכחתי להיתחבר
תגובות:
אנונימית אוגוסט 09, 2016 15:28

זה קרה ממש לפני כמה ימים הייתי לבד בבית מרוב שיעמום עשיתי את כל השלבים מבן אש ובת מים פתאום... זה היה נראה ממש לא טוב אבל זה גם קצת הפחיד אותי.... ואז ראיתי סרט הוא היה קצת עצוב אז ירדו לי דמעות... זה היה על השואה... אבל עדיין פחדתי שפתאום יקרה משהו לא הבנתי מה קורה סביבי אז לא ידעץי מה לעשות... ההורים שלי הגיעו וששמעתי דפיקות על הדלת התחלתי לרעוד עד שנישמע הקול של ההורים ונרגעתי נשמתי נשימה ארוכה.... הלכתי לחדר ולא ידעתי מה לעשות לרגע חשבתי... עדיין אין שום רעיון רציתי להיפגש עם חברות הכל הלך הם לא יכלו.... עדיין שיעמם ודרך החלון אני שומעת קולות מלחיצים ואז באמת כבר פחדתי... הלכתי לסלון ונרגעתי ששתי מים ואז אני מתחילה לדמיין דברים פתאום אני שומעת נקישות על הדלת...
תגובות: 30
גולדן גירל אוגוסט 09, 2016 12:28
סיפור בהמשכים
זה הייתה הודעה מאמא הודעה ששינת את חיי לתמיד היא כתבה שהיא פגשה את אבא את אבא שלי שעזב אותנו לפני יום הולדתי החמישי לארצות הברית היא אמרה שאבא רוצה לפגוש אותי העפתי את הטלפון מידי וקול פנימי התחיל להדהד בתוך ראשי הוא דורש ממני להתנגד לפגישה עם אבא שלי רצתי אל חדר האמבטיה טכמעט החלקתי שטפתי את פניי הרמתי את ראשי הסתכלתי במראה ולא ראיתי את עצמי נבהלתי רצתי לחדר התקשרתי לאמא ומישהו עם קול עמוק ביותר ענה לי שאלתי מי זה קיוותי שזה לא אבא שלי אבל תקוותי התפוצצה וזה היה אבא ניתקתי כי לא שמעתי את כבר עשר שנים והטלפון צילצל והתנתק צילצל והתנתק ככה היה ארבע פעמים עד שסרקתי את הטלפון דרך החלון מרוב לחץ ואז
prodigy אוגוסט 09, 2016 00:00
המשך
פרסומת. תמיד שנאתי פרסומות בנייד. מעצבן אותי לחשוב שהיה איזה מתכנת שהחליט לצמצם לאוכלוסיית עולם את כרטיס הזיכרון בנסיון למכור את המוצר הכושל שלו. אבל דווקא את ההפרסומת הזו קראתי. אני לא יודעת למה החלטתי לבזבז את הזמן ביום האחרון של החופש. אולי בגלל שהשורה הראשונה הייתה: "מרגישים לבד?" כן. תודה רבה, מאוד מנחם. "בואו לקליניקה של לזורה ותקבלו חיים מאושרים בפחות משעה ובמינימום כסף! רחוב הרב שם טוב 21 בתל אביב." גרתי קרוב לרב שם טוב. בערך שני רחובות מביתי. נטלתי את מפתחותיי, הטלפון, הרכבתי את האוזניות ויצאתי לדרך. השמש הקופחת עודדה נערות לצאת לרחובו כמעט ערומות, ואת הבנים לערוך מפגשים חברתיים, ובוודאי שביום האחרון כל בני הנוער יעשו מסיבה גדולה. בלעדיי. במיילא לא רציתי ללכת ולהיתקל במאיה שתצחק עלי, ובגדוד הפרחות שלה, או לראות את חברות חסרי המוח מסניפים קוקאין. ובעודי חושבת לי מחשבות, הגעתי לחזית בניין. "הרב שם טוב 21."
mѧяҡ mʏ ɰoяԀs . אוגוסט 09, 2016 00:00
המשך
זה היה מהמורה שלי... היא כתבה שאני היא התלמידה הנבחרת מבית ספרי ל...חילופי תלמידים!!! בשנייה אחת השתנה מצב רוחי העגום לשמחה שהתפרצה בתוכי. צרחתי מהתרגשות,ורצתי בכל רחבי ביתי. אמי קראה לעברי "איה, מה קרה?" "אני בחילופי התלמידים!" עניתי לה בהתרגשות,והראיתי לה את ההודעה.
תגובות: 24
alona<3 אוגוסט 09, 2016 00:00
חלק 2
"אתמול בלילה התכוונתי לשלוח לך הודעה יפה ומצחיקה, אבל אז אמרתי לעצמי שלא שלחת לי הודעה כל החופש - אז החלטתי לא לשלוח" חייכתי כשראית את השם שלו על הצג - עילי , אך החיוך התחלף מהר מאוד בדמעות.. פתאום הכל צף לי, נזכרתי בישיבות שלנו על הקרוסלה ממול למקלט השכונתי, השיחות המצחיקות, הגלידות.. הבנתי שעשיתי טעות. חשבתי שאם לא נדבר וננתק קשר, נתרחק. לצערי המשפט רחוק מהעין רחוק מהלב לא פעל כאן.. שנינו התחלנו לפתח רגשות אחד לשנייה אבל במקום להיות מאושרת מזה, נכנסתי ללחץ, קפאתי. למה שמישהו כמוהו ירצה אותי בכלל? חשבתי שהוא צוחק עלי. כשניגבתי את הדמעות מעניי קראתי שוב ושוב את אותה ההודעה וחזרתי לצחוק מהר מאוד מהילד המגושם הזה. "החלטתי לא לשלוח הודעה" - ושלח בהודעה.. בסופו של דבר, לקחתי את עצמי בידיים, בכל זאת - זה היום האחרון של החופש! כיביתי את המזגן, פתחתי את החלון ונשמתי עמוק עד שהחלטתי מה אני עושה. לא רציתי לפתוח הכל בהודעה סתמית אז שלחתי לו ככה: "עשר דקות בקרוסלה? גלידה עליי" וצירפתי סמיילי מובך. מרוב התרגשות יצאתי עם הפיג"מה שלי, לא רציתי לבזבז זמן על לבחור בגדים. כשהגעתי, ראיתי אותו יושב ומחכה לי עם שתי כפיות. כאילו הוא ידע שאשכח... אחרי שעה וחצי של השלמת פערים הוא יצא במעין הצהרה מוזרה כזאת, על זה שהוא חייב לספר לי משהו.
hodaya ^-^ אוגוסט 09, 2016 00:00
המשך.
זה היה הוא, עידן. זה היה די מפתיע שהוא ישלח לי הודעה, "היי". כל המצבי רוח שלי התבלבלו לרגע, הייתי ממש מבולבלת, יום אחרון לחופש, הוא? "אתה צריך משהו?" רשמתי מבולבלת, "לא. אני התגעגעתי" קראתי את ההודעה, וזרקתי את הפלאפון על המיטה. אחריי כל הזמן הזה? הוא נזכר בי? הזכרונות החלו לעלות, וכך גם הדמעות. הייתי כל כך מבולבלת, הוא? עכשיו? הילד החמוד שהיה החבר הכי טוב שלי, הילד שהפך לערס, למקובל של השכבה, פתאום מתייחס אליי? הילדה הכי פחות חברותית שיש בבית הספר? לקחתי את הפלאפון, והקלדתי..
תגובות: 59
Mayki14 אוגוסט 09, 2016 00:00
ההמשך שלי(:
" ליהי שמיר היקרה, היננו שמחים לבשר לך שהתקבלת לבית הספר למוסיקה הגדול בארץ "ווליום". אנו מאחלים לך שנת לימודים מהנה והמון בהצלחה! מאיתנו, צוות ווליום " רגע, ווליום? הרשו לי לספר לכם את מה שעולה לי שאני רק שומעת את השם הזה.... מאז גיל שש חלמתי כבר להגיע לגיל 15, בו אעלה לתיכון, רק בשביל שאוכל להירשם לבית ספר הזה. אני שרה כבר מאז שאני זוחלת בערך, וווליום זה החלום שלי מאז ומתמיד. יותר נכון.... חלום מתוק. אף פעם לא חשבתי לגשת להיבחן למקום בו כל הזמרות והלהקות האהובות עליי יצאו ממנו. הרמה שם מאוד גבוהה וכנראה שלא בשבילי, תמיד אמרתי שמוטב וארשם לבית ספר רגיל עם כל החברות שלי. קראתי שוב ושוב את ההודעה ולא הבנתי. אפילו לא הגשתי הרשמה לבית ספר הזה. מה קורה פה? ישר חשבתי לשאול את אמא במה מדובר. בעודי אוחזת בפלאפון שלי רצתי לסלון. אמא ישבה שם, כמו כל יום שבת טיפוסי, עם כוס קפה ביד ועיתון. "מתוקה?" היא שאלה, בחיים לא ראתה אותי כל כך נרגשת. אני בדרך כלל לא נלחצת כל כך מהר, ולוקחת דברים הכי בקלות שיש. הפעם היחידה אולי שבאמת הייתי כל כך נרגשת היא ששמעתי שסיה, הזמרת האהובה עליי באה לישראל. "מה פשר?" שאלתי אותה והבאתי לה את הפלאפון, בעוד ידי לא מפסיקה לרעוד. היא התחילה לקרוא ומיד חייכה חיוך גדול. "שבי מותק" היא אמרה לי. התיישבתי ליידה. "אני ואבא ידענו כמה את אוהבת לשיר, וכמה גדול חלומך ללמוד בווליום. את לא האמנת בעצמך, ולא משנה כמה ביקשנו ממך לנסות, לא רצית ללכת לאודישן. אני ואבא רצינו להוכיח לך שאת יכולה...." "מה זאת אומרת?" אמרתי, בעוד ליבי פועם כל כך חזק. אמא הניחה את הקפה שלה בצד והתקרבה אליי. "שלחנו קטע מההופעה שלך בבית הנוער לבית הספר בתור אודישן. האמת שלא חשבנו שזה מספיק, אז עד עכשיו היינו בידיעה שמחר את הולכת לתיכון רגיל.... אבל מסתבר שאת נוסעת ללמוד בווליום החל ממחר" היא חייכה חיוך ענק ואחזה את ידיי בחוזקה. הרגשתי גל חום עובר בכל גופי, והרגשתי שאני חייבת לפלוט צעקה- צעקה של התרגשות עצומה. אני באמת לא יכולה לתאר מה הרגשתי באותו רגע, ובעיקר, לא האמנתי שההורים שלי יכולים להיות מדהימים עד כדיי כך. לאחר כמה שניות של עיכול, קפצתי על אימי בחיבוק. "אמא, אין עליכם, אתם מדהימים ואני אוהבת אתכם הכי שבעולם. תודה!" נישקתי אותה בלחי. "אני אוהבת אותך גם מתוקה שלי" היא אמרה לי בקול עוטף. התיישבתי בחדרי, עדיין נרגשת ולא מעכלת דבר. ווליום? אני? מה הקשר? סוף סוף הגשמתי את החלום שלי? הסתכלתי על התקרה, ואחרי המון מחשבות מהר מאוד הבנתי, שזה לא הולך להיות כל כך פשוט....