כיכר מלכי ישראל בערב ה-4 בנובמבר 1995 הייתה הומה. לראשונה מזה זמן רב הרגשה של פיוס שררה באוויר והחליפה, לשמחת כל הנוכחים בעצרת, את הקללות, הרוע והכיעור שידעה הארץ שלנו לאחרונה.
ימנים לצד שמאלנים, חובשי כיפה לצד חילונים גמורים, כולם הצטופפו בכיכר שרים שירי שלום וצופים בהופעות אמני ישראל. ה"עצרת נגד אלימות", נראתה כמעט קיטצ'ית מדי, לולא הרצח שארע כמה דקות אחריה. קראו לי רגשנית, אבל הייתה הרגשה כאילו עומדים לבוא עלינו ימים שקטים.
מסתבר שטעיתי.
ר ב י ן נ ר צ ח .
הייתי אז נערה צעירה והשמיים היו אדומים והעיתונים מלאים ואנשים בכו ברחוב, בכיכר, במעבר החצייה ובאנדרטה המאולתרת שהקימו שם. והיו מי שאמרו שהתגובות מוגזמות ואני ביניהם - "איזו הגזמה!" חשבתי "מה, הם הכירו אותו אישית? נכון שזה נורא שיהודי רוצח יהודי אבל באמת, לבכות?" כשאבא שלי - ימני טוטאלי ואף פעם לא בוכה - בכה באותו היום, לא הבנתי כבר כלום.
אבל היום, תשע שנים מאוחר יותר, אני מרשה לעצמי לכאוב את מה שלא כל כך הבנתי אז.
את העובדה שבארץ הזו, מוכת המלחמות, הצרות והשכול מת באותו היום לא רק מנהיג דגול, אלא גם חלום ישן, חלום ישראלי על יחד.
וזהו, הוא לעולם לא יחזור.
בתקווה לעתיד טוב יותר, המערכת.