סיפור של קיץ - פרק אחרון!

תודה לכל הגולשות המוכשרות שהשתתפו בסיפור בהמשכים! היום הפרק האחרון של סיפור של קיץ... איך הוא יגמר? את מחליטה!

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
יולי 16, 2015 00:00
photo


תודה לכל הכותבות המקסימות שהשתתפו בסיפור ליל קיץ התרשמנו מאוד מהיצירתיות והכשרון שלכן :)

והיום... אתן מוזמנות לכתוב בתגובות את סוף של הסיפור. האם זה יהיה סוף שמח עצוב מותח מפחיד רק אתן מחליטות :)

אז מה סוף הסיפור - חלום ליל קיץ

I have a dream:

אמא תמיד הייתה אומרת לי שאני חולמת בהקיץ, אבל אהבתי את זה. זה גרם לי לתחושה נוחות להביט בנקודה מסוימת ולחלום. לחלום על חיים אחרים, לחלום שאמא עודנה בחיים או לחלום ששמים את תום אחי הקטן בפנימייה על מנת שאוכל להרגיש סוף-סוף איך זה להיות בת יחידה. אני יודעת שזה הופך אותי לאחות רעה בגלל המחשבות הזדוניות שלי לגבי תום, אך לא אכפת לי. 
יולי ארזת אנחנו צריכים לזוז..." אמר לי אבא כשהוא תר בחדרי ומחפש את המפתחות למכונית שלו. יש לו הרגל להשאיר את המפתחות שלו במקום אחד ולאחר מכן לשכוח. אני יודעת שכל החיים הוא ניסה להיות אבא טוב ומדי פעם זה מצליח לו. הוא לא ציפה להתאלמן כל כך מהר, הייתי בת חמש כשאמא נפטרה ותום בקושי יודע מי היא, מי היא האישה תכולת העיניים שמחייכת בתמונות. אבא טען שירשתי ממנה את הגומות והעיניים. אני אומרת לו שזה לא משנה, אלה רק גומות וזוג עיניים. הייתי מנסה להתווכח שזה לא חשוב אך הוא כבר הפסיק להקשיב לי ונעלם כלא היה. 
קיבלתי חלחלה, פחדתי לטוס. אף על פי שזו לא הפעם הראשונה שלי, כל פעם מחדש אני פוחדת. הפרפרים בבטן גוברים וההתרגשות והפחדים מתערבבים. הפעם אבא החליט ללכת לקראתי ואמר "הפעם אנחנו מפליגים". קרנתי מאושר עד כדי כך שקפצתי לחבק אותו, דבר שלא עשיתי מגיל שבע בערך. 
המונית בכניסה ואני ממתינה כבר לנסוע אבא, תום ואני להרפתקה חדשה. איני יודעת מה צופה לנו הפעם. קיוויתי שהיא תעבור בשלום בדיוק כמו בפעם הקודמת...


מי שאני:

למה אנחנו עוברים ובכן, זה סיפור מצחיק עם סוף לא מצחיק במיוחד. אנחנו עוברים כי... כי אין לנו כוח. מאז שהיא השאירה אותנו מאחור, העולם הרגיש לכולנו כמהופך. השכנים ריחמו והצטערו כל שנייה ביום, אבא כמעט לא נפגש עם חבריו ואני אוח, אני. לי יש כל כך הרבה מה לספר... כנראה שזה פשוט טבעי לבני האדם לנסות לגרום לך להיות שמח באמצעות צחוקים והדחקות, במקום פשוט לעזוב אותך בשקט. וכשעזבו אותי בשקט - היה מאוחר מדי. קיר בלתי נראה הפריד ביני לבין הילדים בכיתה, ובכלל, ביני לבין בית הספר, מין בועה שעוטפת אותי. 
התחלה חדשה התנתקות מן העבר שם כבר לא תתרחש. "זה בסדר, אל תדאגו, לאבא יש עבודה. זמנית. הוא יהיה מוכר פלאפל בינתיים". אני זוכרת אותי אומרת את זה לחברותיי בתל אביב, עקב פיטוריו של אבי. נחשו מה הוא עדיין מוכר פלאפל
.
במילים אחרות: "אין לנו כבר מה להפסיד..."

Elison:

עברנו לדירה קטנה וצנועה, ההפלגה הייתה קשה, אני חושבת שאפילו יותר מטיסה. כל ההפלגה חשבתי על אימא, על כל הסיפורים שסיפרו עליה, שהיא הייתה אישה טובה וחכמה, היא אהבה לעזור לזולת והייתה דמות ראויה להערצה. חבל שלא הכרתי אותה, כי בכל זאת היא נהרגה כשהייתי בת חמש. אם היא לא הייתה יוצאת מהבית באותו יום ארור, כפי שאבי מכנה אותו, היא לא הייתה נהרגת בפיגוע. כן, זה נשמע ממש טראגי, אבל הרבה דברים לא היו קורים אם היא לא הייתה נהרגת. לא היו מפטרים את אבי מהעבודה, לא היינו צריכים לעבור דירה, לא הייתי צריכה להיפרד מהחברות שלי ובכלל לא הייתי צריכה לחיות בלי אימא.
״החיים קשים״ אבי אמר בעודו מגחך על כך שאני בוהה בחלון 
״קטעת את המחשבות שלי״ אמרתי
״ארוחת הערב מוכנה״ הוא אמר ועל פניו חיוך רחב
״באמת״ שאלתי בפליאה.
״לא לגמרי מוכנה, רק המחשבה עליה מתבשלת לי בראש״ הוא אמר וחיוכו רק התרחב,
״ ממש בדרן, אולי תלך לעשות מופע סטנד-אפ," אמרתי באירוניה והוספתי ״סושי״ 

״אני אזמין״ הוא אמר לי וחיפש את הכרטיס של מסעדת "הסושי וושי" בין הארגזים.
בינתיים, עד שהסושי יגיע, התקדמתי לעבר שולחן האוכל כדי לקחת לי תפוח טעים.
באותו הרגע נשמע צלצול בדלת ״זה הסושי הם מהירים...״
הסתכלתי מהעינית וראיתי...

 

כתבי את סוף הסיפור בתגובה


תיאור: אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבה לעדכן פרופיל להירשם לאתר
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב




כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
12 תגובות
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
מערכת האתר יולי 27, 2015 00:00
לגולשת שהגיבה 2 תגובות מעלינו^
היי, תוכלי לכתוב מתי שתרצי :)
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
-tamar- יולי 24, 2015 00:00
סוף לסיפור..
הסתכלתי מהעיינית וראיתי... נער טיפה יותר גדול ממני, זה לא ממש נראה שהוא השליח של הסושי כי היה לו מן לבוש רשמי והוא לא החזיק שום סושי ביד או כל דבר שדומה לכך. למעשה, הוא היה דיי מושך, שיערו הפרוע בצבע שחור פחם, שפתיו בצבע הדובדבן והעיניים שלו שהיו קטנות ואלכסוניות בצבע ירוק נתנו לו מראה של כוכב רוק או משהו בסגנון. הוא עמד שם, מאופק, ממתין שהדלת תפתח, היה לו מבט מרוכז ונחוש בעיינים, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומה יהיה המהלך הבא שלו,היססתי אם לפתוח את דלת בגלל אותו מבט, זה קצת הלחיץ אותי. הוא צלצל פעם שנייה. "יולי, את פותחת את הדלת? מישהו מצלצל." אבא קרא מן המטבח. אזרתי אומץ למרות שלא הייתי בטוחה שהייתי צריכה בכלל כי זה טיפשי להלחץ מהנער הזה, ופתחתי את הדלת. "שלום את בטח יולי כהן." הוא אמר. "מה פתאום הוא יודע את השם שלי" נבהלתי. "סליחה? איך אתה יודע מה השם שלי?" הקול שלי היה מתוח, הסתכלתי עליו במבט חושדני וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש ולא היה בו שום דבר מוכר. " אני עקבתי אחרייך, אחריכם" הוא תיקן את עצמו "במשך הרבה זמן." "מה קורה פה? מי אתה?" אבא שלי בא ועמד לידי גם לא הבין מי הוא. "מר כהן אני יכול בבקשה להכנס? יש לי הרבה דברים להגיד." רציתי להגיד לאבא שלי לא להכניס אותו, הוא נראה מישהו מסוכן אבל משהו בי רצה לתת לו להכנס, הסקרנות אכלה אותי. " אממ אני לא חושב שזה..." "כן! תיכנס בבקשה." קטעתי את אבי. "אני חושבת שיש לו משהו חשוב להגיד" לחשתי לו. אבא שלי והנער המסתורי התישבו בסלון בנתיים שאני הכנתי לשלושתינו כוס קפה. הצטרפתי אליהם, התיישבתי ליד אבי על הספה כשהנער מולינו על הכורסה, והנחתי ליד כל אחד מ את הספל שלו. אני שונאת קפה ואני לא חושבת שאני אי פעם אוהב אבל רציתי להרגיש מבוגרת, בכל זאת, הפגישה הזאת נעשתה דיי רשמית. "כן ילד, דבר" אבא נראה כבר עצבני, ובצדק, כל המתח הזה כבר עלה לשנינו על העצבים. "קוראים לי גיא ואני בן 19 אז אל תקרא לי ילד, מר כהן." "אם תתחיל לדבר נוכל להבין הכל, אז בבקשה" אמרתי בטון כעוס. הייתה שתיקה של כמה שניות. כאילו הנער חושב איך לנסח את כל מה שהוא רוצה להגיד. "אוקיי אני אנסה לעשות את זה קצר ולעניין" הוא התחיל לדבר "אבל תבטיחו לא לקטוע אותי באמצע, תנו לי להגיד את כל מה שיש לי להגיד ואז תגיבו." הנהנו בחוסר סבלנות. "אמך" הוא הסתכל אליי "ואישתך" הוא הסתכל על אבא "היא הייתה יותר ממה שהכרתם." התאפקתי לא להתפרץ, אבל ידעתי שזה סתם יפריע אז המשכתי להקשיב בסבלנות. הוא הוציא מן תג כזה שאומר שהוא בארגון בחסות הממשלה. "חוץ מלהיות אמא ואשה נהדרת היא הייתה שייכת לארגון מרגלים מאוד גדול וסודי בישראל. והפיגוע שבו היא נהרגה, היה באמצע פעילות מסוכנת של הארגון, ניסינו לעצור את הפיגוע אבל כמו שאתם רואים, לא הצלחנו, אבל הקטנו את מספר ההרוגים פי 2 וכל זה בזכות אמא שלך. היא הקריבה את עצמה והצילה חצי מהאנשים. רינה כהן הייתה גיבורה והיא עד היום,כל האירגון העריץ אותה." לא יכולתי לעמוד בזה יותר הרגשתי את הדמעות בעיניי חונקות אותי. "12 שנים." קולי רעד "12 שנים מאז המקרה. ועכשיו אתה בא פתאום, באמצע החיים שלנו, אחרי שנים שניסינו להתגבר על הכל וסף סוף הצלחנו, אתה בא ופולט את זה משום מקום" צעקתי, והדמעות נשארו בתוך העיניים, לא אתן שהם יצאו החוצה. הסתכלתי על אבי וראיתי דמעה זולגת על לחיו. הוא בניגוד אליי היה רגשן ביותר, אבל היום, לא יכולתי להאשים אותו, הוא הכיר אותה הרבה יותר משאני הכרתי אותה וכל הזמן הזה הוא לא ידע דבר, לא יכולתי לדמיין איך הוא מרגיש עכשיו, כל כך ריחמתי עליו. ואז חבתי עליי ועל תום. היא נתנה את חייה תמורת כלכך הרבה אנשים אבל לא חשבה לרגע עליי ועליו, על כך שנצטרך לגדול בלי אמא מגיל כל כך קטן, שאני בגיל 5 כבר הבנתי איך החיים עובדים מה זה אומר למות ואיך אפשר להיעלם מהחיים בן רגע, שאני בגיל 5 נהפכתי לאמא של תום ושלי. היא לא חשבה על זה. אולי היא הצילה אלפי אנשים אבל באותה מידה היא דיי הרסה לשני הילדים שלה את הילדות. ועל זה אני לא אסלח לה לעולם. "אני מבין את סערת הרגשות," הוא התחיל עוד פעם לדבר. "ומייד אחרי שאני אסיים לדבר אני אלך מפה ואתן לכם לעכל הכל אבל הסיבה שסיפרנו לכם רק עכשיו היא שבכלל לא היינו אמורים לספר, הארגון הזה סודי יותר מהשב"כ, זה בקנה מידה שאיש לא שמע עליו בכלל, לא יכולנו לספר על כך גם לא למשפחות ואני מקווה שתבינו את זה שהיא לא סיפרה לכם עליה, היא לא יכלה. אבל באתי לפה בגלל שאנחנו ועוקבים אחרייך הרבה מאוד זמן." הוא פנה אליי. "ראינו אילו יכולות יש לך ועל כל הידע שלך במחשבים ואנחנו מעוניינים בך כשותפה בארגון, אין ספק שירשת הרבה דברים מאמא שלך. אני בנתיים אתן לכם לעכל ולחשב על הכל." הוא שירבט מספר על דף שהיה על השולחן. "זה המספר טלפון שלנו למקרה שאת רוצה לשמוע על כל הפרטים." ואז הוא קם ויצא מהבית.
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 23, 2015 12:17

עד מתי אפשר לכתוב את הסוף לסיפור?
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 16, 2015 12:31

מבעד לעינית עמד נער עם שיער חום ועיניים שחורות,הוא חייך כאילו בטוח שאני מביטה בו. פתחתי את הדלת ״שלום״. ״שלום גם לך״ חייך וחשף שורה של שיניים ישרות. ״קוראים לי קרטר ועברתי לפה לפני שנתיים ממיאמי. אני יודע איך זה להיות חדש אז רציתי שתדעי שלא משנה מה את יכולה לבקש ממני. אני גר שם״ חייך והצביע על דלת בסוף המסדרון שהמספר 9 התנוסס עליה. ״יולי״אמרתי״ככה קוראים לי ותודה על ההצעה אבל אני חושבת שאסתדר״. החיים שלי הם בלגן אחד גדול כרגע והנער הזה ממש לא רוצה להיסחף לזה. הוא הביט בעיניי ועינייו השחורות והעמוקות גרמו לי להרגיש הוא מסוגל לקרוא את מחשבותיי. ואז הוא התכופף ולחש באוזני ״אני מת להיכנס לבלגן הזה״.
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
מערכת האתר יולי 16, 2015 00:00
לגולשת שהגיבה שנייה
היי, לצערנו הפעם לא, אבל יהיו תחרויות נוספות. יחד עם זאת, אם את רוצה לכתוב סיפור בהמשכים - את מוזמנת להירשם לאתר, לפתוח בלוג ולפרסם בו את הסיפור שלך :) מערכת האתר
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
המאלכית 110 יולי 15, 2015 20:49
סוף
כשפתחתי את הדלת ראיתי ילד בגיל שלי בערך עם עור חיוור אדמדם ומשקפיים עבות.כששאלתי אותו למה באת הוא אמר לי: "אני יודע שאת רוצה לראות את אמא שלך".אני הייתי קצת בהלם והוא ראה את זה. "אני יודע שאת לא יודעת מי אני אבל אני יודע שאת רוצה לדעת למה היא איננה." "אני לא מבינה" "אם תסכימי לבוא איתי אני אראה לך." אני הסכמתי. ונכנסנו לטנדר אפור כזה ונסענו בסוף הגענו לסוג של מחסן ריק. אני פוגשת שם מישהו שמתחיל להסביר לי שאמא שלי הייתה חלק מארגון הארגון שקוראים לו "שומרי הנעורים"
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
נעמושXD יולי 15, 2015 20:43
המשך
את חברתי הטובה נועה כל כך שמחתי לראות אותה דיברנו קצת וסיפרתי לה שאנחנו עוברים דירה היא התאכזבה אבל עודדתי אותה אותה אמרתי "אני אבוא לבקר מדי פעם אפילו נדבר בטלפון" "בסדר" היא אמרה אמרתי לה שאני אשלח תמונות מהבית החדש ושאכיר לה את החברים החדשים היא אמרה לי שהיא גם תשלח תמונות... המשכנו לדבר ולבסוף היא הלכה אמרתי לאבא שנועה באה לבקר הוא אמר לי "יופי" וכאילו גלגל עייניים כעבור כמה זמן הלכנו לישון בבוקר כשאכלנו ארוחת בוקר נזכרתי באוכל של אמא כמה שהיה טעים ומאותו רגע לא כל כך רציתי לאכול רציתי לצאת החוצה לראות את הילדים בפארק בשכונה ואולי למצוא אהבה אמיתית אך כל זה לא קרה לא יכולתי לצאת החוצה לחוות את זה תום חלה במחלה קשה והיינו צריכים לטפל בו זה היה כל כך מעצבן הרגשתי שאני לא רוצה לטפל בו והסברתי לאבא הוא הסכים לי לראות טלויזיה במקום ובטלויזיה לא היה כלום לראות אז פשוט פנטזתי על נועה ורותם החברות הטובות שלי רציתי כל כך לראות את רותם אך לא יכולתי כמו שאמרתי קודם בדיוק באותו הזמן תום התעלף היינו חייבים לקרוא לאמבולנס בזמן הזה היינו בלחץ אני מודה שלא שלא סבלתי אותו ורציתי להפטר ממנו אבל לא ככה! בסוף האמבולנס הגיע והרופאים אמרו שהוא יהיה בסדר אחרי כמה זמן סוף סוף הגענו לבית החדש הוא היה גדול ויפה החדר שלי היה מושלם צילמתי לנועה ורותם והם אמרו שמחר הם יבואו לבקר שמחתי ואמרתי לאבא הוא גם שמח אבל הפעם באמת הלכתי לישון וחלמתי על החברות שלי כשהגיע הבוקר נועה ורותם באמת הגיעו שמחנו כל כך הייתי מאושרת בבית החדש הסתובבתי בשכונה החדשה היה כיף הכרתי חברים חדשים הלכתי לקייטנה עם החברים החדשים הקיץ עבר בכיף וחשבתי לעצמי אילו אמא היתה יכולה לחוות את זה
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 15, 2015 16:41

איש חסון , גבוה , בעל חזות די מפחידה . אני לא יודעת למה , אבל פתחתי לו את הדלת בכול מצב אחר הייתי קוראת לאבא מאז שאמא נפטרה אני נזהרת הרבה יותר . פתחתי לו את הדלת ושאלתי אותו בנימוס מה הוא עושה כאן ומי הוא , למרות שרק רציתי לרוץ לאבא מרוב פחד . הוא ענה שהוא בעל המקום ושלא ייסבול עקובים בתשלום פה כבר לא יכולתי להתאפק וצעקתי לאבא , הוא הגיע שבר עם בעל הבית ואין לי מושג מה הוא דיבר אבל כשבעל המקום הלך , הוא היה נירא רגוע יותר . אבא הבין שנלחצתי ומיד הרגיע אותי שפשוט בעבר מי שגר כאן לא היה משלם , ושלבעל המקום נמאס אך כשדיבר איתו הבין שאנחנו נשלם . פתאום באותה נשימה אבא אמר דבר שלא אמר מאז שאמא נפטרה הוא אמר אין לך מה לדאוג אני כאן , אנחנו כאן ואנחנו הולכים להשאר פה , לא נעזוב יותר נתחיל לבנות את החיים שלנו מחדש . הרגשתי שזה אמיתי כל כך שמחתי , עכשיו , עכשיו באמת זו התחלה חדשה , מקום חדש , אבא חדש . הרגשתי שהולך להיות לנו התחלה של סוף חדשה ומרתקת .
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 15, 2015 14:40

דרך העינית ראיתי אישה, נמוכה מעט, אך בהחלט יפה. היו לה עיניים ירוקות וגדולות, שיער ארוך ומדורג בצבע דבש והיא לבשה שמלה קלילה פרחונית. מי זה? שאלתי אל מעבר לדלת. אלמה, השכנה החדשה. כפי שאני מכירה את עצמי, בדרך כלל הייתי פוחדת לפתוח את הדלת לאנשים זרים, אך משהו בה, באלמה, גרם לתחושת רוגע ונעימות להתפשט בי. פתחתי את הדלת. ״שלום לך״ היא אמרה, וחייכה חיוך גדול אשר חשף שיניים ישרות ולבנות. חייכתי אליה בחזרה, עניתי שלום בנימוס ושאלתי אותה אם לקרוא לאבא שלי. רק עכשיו שמתי לב לחבילת השוקולדים היקרים שהחזיקה בידיה. ״לא, זה בסדר״ היא ענתה, ונתנה לי את חבילת השוקולדים. ״רק רציתי לאחל לכם בהצלחה ומזל טוב על הבית החדש. אני מקווה שתתאקלמו בשכונה במהירות.״ הגבתי באמירת תודה ביישנית וחיכיתי שהיא תתחיל ללכת בשביל שאוכל לסגור את הדלת. נפרדנו והיא הלכה. רצתי לאבא וסיפרתי לו על אלמה. "אני מקווה שכולם בשכונה הזאת כמו אלמה" ״גם אני, אל תדאגי מתוקה, אני בטוח שיהיה לנו טוב פה״ נשמעה דפיקה נוספת בדלת. ״הפעם זה הסושי״ אמרנו ביחד. חייכנו אחד לשני, והלכו לפתוח את הדלת, מקווים שבאמת יהיה לנו פה טוב יותר.
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 15, 2015 14:12

ראיתי שני אנשים, הם היו זרים לי לחלוטין. מאז אותו היום, בו אמא נהרגה, אבא תמיד מזהיר אותי לא לפתוח את הדלת לאנשים זרים ולא לדבר עם אנשים חשודים ברחוב. כמובן שלא פתחתי להם את הדלת. הלכתי בשקט, כדי שלא ישמעו וקראתי לאבא. אמרתי לו שיש שני אנשים בדלת. הוא יצא מהחדר ואני נשארתי בו, אני לא יודעת למה, אולי פח
טעני תגובה