סיפור ליל קיץ - תמשיכי אותו!

השבוע פורגירלסיות כותבות יחד סיפור בהמשכים באתר! קראי את הפרק הראשון והציעי את ההמשך שלך

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
יולי 13, 2015 00:00
photo



קבלו את הפרק הראשון בסיפור הגדול של הקיץ על מה הסיפור אתן קובעות כל רגע מתפרסם רעיון חדש, עקבו אחרי הכתבה כדי לדעת איך הסיפור ימשיך...

איך זה עובד

*כתבו בתגובות המשך לסיפור
*אנחנו נבחר את ההתחלה הכי מקורית ויצירתית שתעלה בכתבה של מחר
*כל יום אתן תכתבו בתגובות המשך לסיפור
*ביום חמישי אתן תבחרו את הסוף של הסיפור וביום שישי יתפרסם הסיפור השלם

אז איך מתחיל הסיפור - חלום ליל קיץ

I have a dream:

אמא תמיד הייתה אומרת לי שאני חולמת בהקיץ, אבל אהבתי את זה. זה גרם לי לתחושה נוחות להביט בנקודה מסוימת ולחלום. לחלום על חיים אחרים, לחלום שאמא עודנה בחיים או לחלום ששמים את תום אחי הקטן בפנימייה על מנת שאוכל להרגיש סוף-סוף איך זה להיות בת יחידה. אני יודעת שזה הופך אותי לאחות רעה בגלל המחשבות הזדוניות שלי לגבי תום, אך לא אכפת לי. 
"
יולי ארזת אנחנו צריכים לזוז..." אמר לי אבא כשהוא תר בחדרי ומחפש את המפתחות למכונית שלו. יש לו הרגל להשאיר את המפתחות שלו במקום אחד ולאחר מכן לשכוח. אני יודעת שכל החיים הוא ניסה להיות אבא טוב ומדי פעם זה מצליח לו. הוא לא ציפה להתאלמן כל כך מהר, הייתי בת חמש כשאמא נפטרה ותום בקושי יודע מי היא, מי היא האישה תכולת העיניים שמחייכת בתמונות. אבא טען שירשתי ממנה את הגומות והעיניים. אני אומרת לו שזה לא משנה, אלה רק גומות וזוג עיניים. הייתי מנסה להתווכח שזה לא חשוב אך הוא כבר הפסיק להקשיב לי ונעלם כלא היה. 
קיבלתי חלחלה, פחדתי לטוס. אף על פי שזו לא הפעם הראשונה שלי, כל פעם מחדש אני פוחדת. הפרפרים בבטן גוברים וההתרגשות והפחדים מתערבבים. הפעם אבא החליט ללכת לקראתי ואמר "הפעם אנחנו מפליגים". קרנתי מאושר עד כדי כך שקפצתי לחבק אותו, דבר שלא עשיתי מגיל שבע בערך. 
המונית בכניסה ואני ממתינה כבר לנסוע אבא, תום ואני להרפתקה חדשה. איני יודעת מה צופה לנו הפעם. קיוויתי שהיא תעבור בשלום בדיוק כמו בפעם הקודמת...

מה יהיה ההמשך של הסיפור כתבו בתגובות


תיאור: אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבה לעדכן פרופיל להירשם לאתר
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב


כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
15 תגובות
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
joy joy יולי 15, 2015 00:00
המשך..... לסיפור
שהיינו במקום מבודד באמצע שום מקום ליד האוקיינוס. כל האוקיינוס והאופק היו לעצמי. שקט, רוגע, שלווה התערבבו יחד עם הציפורים וגלי הים. הבקתה הייתה עשויה במבוק והגג היה עשוי מעלי דקל גדולים, כך היה אפשר לצפות בכוכבים. המיטות היו ערסלים, לא היו מסכים, חיות חמודות וציפורים נכנסו לבקתה. היה מושלם! ואני? שקועה במחשבות.... מה יהיה? כמה זמן נישאר? מה עם החברות שלי? למרות כל היופי כמעט השתגעתי מרוב שאלות! עד שמצאתי משהו קטן על החוף... כנראה ששט עד לפה... יומן קטן. ריק. לגמרי. למזלי הבאתי עט. הדבר היחידי שעשיתי שם מאז שמצאתי אותו, את החבר שלי, כתבתי כל הזמן. על הכל. גם על המחשבות. הם כבר לא הטרידו אותי. הרגשתי מצוין. אבל...
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
גראנקל סטאן יולי 14, 2015 00:00
ההמשך שלי
למה אנחנו עוברים? ובכן זה סיפור מצחיק עם סוף לא מצחיק במיוחד. אנחנו עוברים כי- ובכן, כי אין לנו כוח. מאז שהיא השאירה את שנינו מאחור לפני שנה העולם הרגיש לכולנו כמהופך. השכנים רחמו והצטערו כל שנייה ביום, אבא כמעט לא נפגש עם חבריו ואני? אוח אני. לי יש כל כך הרבה מה לספר... כנראה שזה פשוט טבעי לבני האדם לנסות לגרום לך להיות שמח באמצעות צחוקים והדחקות, במקום פשוט לעזוב אותך בשקט. וכשעזבו אותי בשקט- היה מאוחר מדי. קיר בלתי נראה הפריד ביני לבין הילדים בכיתה, ובכלל, בין הבית ספר, מין בועה שעוטפת אותי. התחלה חדשה? התנתקות מן העבר? שם כבר לא תתרחש. "זה בסדר, אל תדאגו, לאבא יש עבודה. זמנית. הוא יהיה מוכר פלאפל בינתיים". אני זוכרת אותי אומרת את זה כ-בת שלוש לחברותי בתל אביב, עקב פיטוריו של אבי. נחשו מה? הוא עדיין מוכר פלאפל. במילים אחרות: "אין לנו כבר מה להפסיד".
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
catsitlove יולי 14, 2015 00:00
shshshs
"אנשים רוצים לקרוא מחשבות, הם רוצים לדעת מה חושבים עליהם, הם רוצים לדעת סודות. אנשים לא מבינים מה הטעויות שלהם, אנשים הם רוע. גם אם אתם בטוחים שאתם אנשים טובים ואדיבים, ושאתם תוכלו לשנות את העולם עם הגישה שלכם, תוותרו מראש. תורידו את המסיכה הטיפשית הזאת של "אני לא כמוהם" ותהיו כמו השאר. כי אם אין דבר יותר מבלבל מאדם טוב בחוץ ורע בפנים. כל שניה נוסף לעולם 0.01 אחוז של עצב. למה? בגלל שכל שנייה נולד לעולם עוד תינוק, שיגדל ויחשוב שהכל טוב, שידבר, שיאכל, שיבין. אותו התינוק ימשיך לחיות בקשיים לא גדולים, כי הוא לא רואה איך עובדים עליו בעיניים. יום אחד הוא יתבגר ויהיה בדיוק כמו ההורים שלו, אדם אנוכי שרק מחפש איך להזיק לעולם הזה. אבל, כשאני נזכרת שאני יכולה לקרוא אנשים, שלא דיברתי עד גיל 3, כשאני נזכרת שאני מסתחררת ליד האנשים. כשאני מבינה שהעולם זה בעצם הספרייה שלי. אני עוברת ליד כולם ומתפוצץ לי הראש. בבקשה תשתקו..."
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 13, 2015 23:39

זאת אני מתגובה 12 שכחתי להוסיף לקראת הסוף : גם ריח של אלכוהול שהזכיר לי את אבא איך שהוא שוכב על הספא...ובוכה ...
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית יולי 13, 2015 23:34

נכנסנו למונית..משום מה האווירה לא הייתה טובה.בכלל לא.אבא התיישב מקדימה אני ותום ביחד מאחורה , הפנים של תום היו שונות , הפעם הוא לא היה מעצבן . הוא שתק , אני חושבת שהוא פחד , אולי יותר מזה. הוא הסתיר משו הייתי עסוקה בלנסות לגלות מה עד שלא שמתי לב שהגענו . אבא היה נסער הוא הזיע ומילמל לעצמו מילים , אמא הייתה ביניהם אני חושבת שהוא אמר שהוא מפחד שאנחנו הולכים להצטרף עליה , אני לא יודעת . אחרי כמה דקות הוא התעשט על עצמו ושוב כרגיל אמר שהוא שתה ושהוא מצטער . עלינו על הסירה,כבר צהריים . בדרך כלל אהבתי את הצהריים השמש , הריח של הצמחים שפורחים מחדש , אך לא הפעם . הפעם לא היה ריח של פרחים היה ריח של עצב . לא היו זיכרונות טובים רק אמא את הרגע שהבנתי שהיא נפטרה ... את המבט שלה בעיניים את אבא שלא הפסיק לשתות כל יום מאז שאמא .. שאמ..שאמא נפטרה .
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אייד יולי 13, 2015 22:10
המשך לסיפור...
עליתי למונית והתיישבתי נופים יפים חלפו לנגד עיני בזמן שהוצאתי את האוזניות ושמתי את השיר שאני הכי אוהבת תמיד אהבתי לשמוע שירים ולהרגע "הגענו" שמעתי את קולו של אבי מכריז כנראה נרדמתי יצאתי מהמונית אחוזת התרגשות אני כל כך שמחה שאני הולכת להפליג חשבתי והבטתי סנהג של המונית שעוזר לאסי להוציא את המזוודות לקחתי את המזוודה שלי ופסענו לעבר האוניה הבטתי בים ונמלאתי התרגשות זה כל כך יפה!! בזמן שאני שקועה במחשבותיי כבר גיליתי שאני על האוניה ואבא נעלם אני מביטה לכל הצדדים מחפשת צועקת אבל הוא נעלם כאילו לא היה....פרצתי בבכי כן אני תמיד בוכה במצבים כאלה למרות שזה קטנוני ואני גדולה בשביל להזיל דמעות פתאום נתקעתי באדם גבוה וחסון אם פנים חמורות סבר הוא תפס בידי וגרר אותי לעבר הסיפון ואני מנסה להתנגד וצעוק אך לשווא "שלא תעיזי להתנגד" צעק עליי האיש שלפת את ידיי בחוזקה...
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
סמיילי :) יולי 13, 2015 21:38
המשך.
נכנסנו למונית לעבר המרינה בהרצליה. הבטתי סביבי וראיתי את האנשים, הים, השמיים נטולי העננים. בעלון המידע אמרו שההפלגה לקפריסין תימשך כ-12 שעות. "אני כבר חוזר" אמר אבא. עליתי על היאכטה וחיפשתי מקום לשבת. מצאתי לי מיטת שיזוף המשקיפה אל הים. לפתע האדם שלודי הוריד את המשקפיים ואמר: "היי אני גל, איך קוראים לך?" "אני יולי" עניתי בחיבה. "אני חייב לשאול אותך משהו, פעם הצטלמת לאיזשהו מגזין?" אוי ואבוי, לא האמנתי שמישהו זוכר את זה. "אני צריכה ללכת" קמתי והלכתי לחפש את תום. "חכי דקה, למה את קמה? זה בגללי? פגעתי בך או משהו? אז אני באמת מצטער" עיניו החומות כבשו אותי ונראו עמוקות ויפות. הוא ליטף לי את השיער וחייכתי אליו. זעקה שברה את רגע השלווה שלנו, אישה מכוסה בדם צעקה לעזרה, רצתי לראות מה קרה, שכב שם נער, זה היה תום.
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
סטיצית יולי 13, 2015 16:26
המשך
הנה המונית אבא אמר, ירדנו מהבית אמרנו לו שלום, והתחלנו להתכונן לנסיעה. אני לא מאמינה, בחיים לא הרגשתי שמחה אך מודאגת בו זמנית, בכל זאת לא כל יום מגיעים לכזאת חוויה. הנה הגענו אמר הנהג אבא ירד מהאוטו ופתח לנו את הדלתות, כמו לנסיכות. הבטתי שמאךה וראיתי נוף עצים מהריב, הסתכלתי ימינה וראיתי את הים המושלם, את הים שהספינות משתלבות בו, מראות תחושה של אושר ויופי. אבא זירז אותנו ואמר לנו שעוד חצי שעה ההפלגה, בנתיים תום רק התלונן על החום. בזמן החצי שעה הזאת התמלאתי בשאלות, לאן נפליג? הכל יהיה בסדר? ישלחו את תום בסוף לפנימיה? אוקי, אני לא אחות כזאת אבל באמת ששבוע אחד מספיק לי, אני חושבת. עוד חמש דקות ההפלגה, ספרתי את השניות כמו ילדה קטנה שמתרגשת מהכל, אבל מה לעשות זה המצב. עלינו על הספינה ומשב רוח קליל היה עלינו. אז...
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
מיכל6018 יולי 13, 2015 11:17
תיקון
אותו זה את הנהג ובהתחלה זה יצאנו למונית
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
מיכל6018 יולי 13, 2015 11:16
המשך
יצאנו מהבית ולקחנו מונית ואבא כיוון אותו לאן בדיוק אנחנו רוצים להגיע איך שהגענו יצאתי מהמונית ראשונה ונשימתי נעצרה לרגע...הנוף היה כל כך יפה והיה מין ריח כזה באוויר....הריח של אמא אז המשכנו ללכת ופתאום התנגשתי באיש ונפלתי על רצפה האיש הסתובב והסתבר שזה לא איש זה נער שנראה בגילי בערך הוא עזר לי לקום "סליחה שהפלתי אותך" היה לו קול כזה ..מרגיע "זה בסדר" עניתי וחייכתי חיוך קטן "נעים להכיר קוראים לי תומר ומה השם שלך?" הוא שאל "שמי יולי נעים להכיר" קראו לכולם להכנס לאונייה תומר בא ותפס כיסא מולי
טעני תגובה