אני יושבת ליד המקלדת ולא יודעת מה לכתוב.
אז קודם כל, אכיר לכן את טליה האמתית...
האמת שקוראים לי אופיר ואני בת שלוש עשרה. אני מזכרון יעקוב / הודו, כפי שכבר הבנתן. כל מה שסיפרתי לכן היה אמת ולכן הרבה פעמים קרה שאחרתי בהגשת הפרק, כי הייתי צריכה לעכל את המקרה לפני שאני כותבת עליו וזה לקח זמן. קראתי לעצמי טליה על שם החברה הכי טובה שלי כי רציתי שהיא תמיד תהיה שם איתי, לא משנה המרחק. בהמשך הטור כבר הבנתי שגם בלי לקרוא לעצמי טליה היא תמיד תהיה שם, כי היא חברה אמתית.
אמנם אני בת 13, אבל עברתי הרבה דברים בחיים - אמא חולה בסרטן, מלא ניתוחים, בידודים, לידה של עוד שלוש בנות ובן וכמובן שגם לעבור להודו מעלה את הרמה. ולכן, התלבטתי על איזה מהמקרים לספר לכן. החלטתי לספר על הודו כי זה הדבר הכי עדכני ולי יותר קל לספר לכן עליו, ואני חושבת שגם לכן זה יותר מעניין. בהתחלה כל הטור היה בצורת סיפור, בגלל שראיתי שככה כל הטורים באתר, אבל בסוף, דווקא בגלל הסיבה הזו, החלטתי לספר לכן סיפור אחר, סיפור על החיים. טליה חברתי ליוותה אותי כל חיי ותמשיך ללוות, אני מקווה. אבל טליה של הטור תמיד תהיה חלק ממני, אני יודעת בוודאות - היא אני.
אני בטוחה שרובכן שמתן לב שהטור שלי לא היה כתוב בצורה כל כך אופטימית, כי אני לא בן אדם כזה. אני מאוד מנסה, במיוחד בהודו. אני יודעת שזה מאוד יעזור לי, אבל אני לא מצליחה. בכל פעם מחדש קורה משהו שגורם לי לאבד תקווה. אם היה לי עוד טור הייתי מספרת לכן על כל כך הרבה דברים אחרים, חלק מהדברים סיפרתי לכן וחלק לחברות בחיים האמיתים.
אמנם אנחנו לא מדברות הרבה, אבל אני יודעת שבכל פעם שאני צריכה את טליה היא תהיה שם, בלב או במחשב. היא תדבר איתי ותגיד שהכל בסדר, או שלא, אבל תמיד יש לה משהו להגיד. אני חושבת שבאיזשהו מקום קראתי לעצמי טליה כדי לגרום לעצמי לפתח אצלי כמה תכונות שיש אצלה ואני יודעת שיעזרו לי. רציתי להיות דומה לה.
מאוד התרגשתי לקראת הטור הראשון וההתרגשות לא נפסקה, עם כל תגובה ליבי קפץ מחדש ובגלל שאני לא רוצה להיפרד מההרגשה הזו, אמשיך לכתוב את הטור שלי פעם בשבוע בבלוג שלי (שם המשתמש : just someone)! אני מקווה שתמשיכו לקרוא ולהגיב, כי כל תגובה, עצה, או מילה טובה משפיעה!
מה שרציתי להעביר לכן בטור הוא שלא צריך לקחת שום דבר ללב. פגעו בכן? לא נורא, תמשיכו הלאה. עזבו אתכן? עוד יותר לא נורא! כנראה שהם לא היו צריכים להישאר בכל מקרה!
ברור שלכולנו יש רגעים עצובים ובתור מישהי שאין לה כל כך הרבה חברים בבית הספר הנוכחי, אני יודעת כמה זה עוזר לבכות. לפני כמה ימים, פשוט התפרקתי מול כל הכיתה, אמרתי את האמת ואני חושבת שזה עזר. לא נראה לי שזה יהיה לטווח הארוך, אבל זה לא משנה, כי כל מה שרציתי להגיד יצא. אמרתי שאני מוצאת את עצמי לבד כל כך הרבה הפסקות, ושאני מרגישה שקופה. שאלו אותנו איזה ימים הכי אהבנו בבית הספר, לא מצאתי שום יום. כששאלו איזה יום הכי שנאתי, פשוט אמרתי "כל הימים בשבוע האחרון" ואז התחלתי לבכות.
זה עוזר, תתפרקו, תבכו, תדברו, הכל בסדר.
אני מודה לכן כל כך על שלושה חודשים מדהימים שעברתן איתי ביחד, שעזרתן לי כל כך ושהקדשתן מזמנכן לקריאת הטור שלי. כי בלעדיכן, מה שווה הטור הזה בכלל? תודה על שהייתן כתף תומכת, מקום לברוח אליו, אין כמוכן! כל כך הרבה סופים בשנה האחרונה והנה עוד אחד מגיע, ממש בסוף הטור הזה. כל כך הרבה סופים ועוד לא מצאתי התחלה טובה אחת. תמיד חשבתי שאני טובה בהתחלות, טעיתי.
תמיד ידעתי שאני גרועה בסופים. הדמעות שיש על המסך שלי עכשיו, מוכיחות שצדקתי.
כאן נמצאת אופיר או טליה, מה שתרצו,
בפעם האחרונה.
הורידי את האפליקציה 4girls - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון
רוצה לשלוח כתבה? לעדכן פרופיל? להירשם לאתר?
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב!