היי, בנות.
עכשיו, כשאנחנו כבר ממש לקראת סיום הטור, החלטתי להקדיש את הטור הזה בשביל לענות על כל השאלות ששאלתן אותי מפעם לפעם.
אז, אני לא לומדת הודית. אמנם מנסה מאוד ללמוד רק משפטים חיוניים, לי אבל בינתיים אני רק יודעת להגיד "נמסטה" ואיך לכתוב את השם שלי.
חלק מכן כתבו שהן בחיים לא היו מרשות להורים שלהן לעבור. אתן באמת חושבות ששאלו אותי? זאת אומרת, ברור שכן, אבל הסיכויים שהדעה שלי בלבד תשנה את דעתם הם קלושים מאוד.
לא חוויתי את רעידת האדמה שהייתה בהודו, כי אני גרה רחוק.
אין ספק שבלימודים אני מרגישה הרבה יותר בנוח מאשר בהתחלה, אבל יש עדיין רגעים שבהם אני מרגישה לא שייכת. אתן יודעות, יום כזה ויום כזה…
כל מה שכתבתי הוא נכון ואכן קרה במציאות. כל מילה ומילה נמצאת ביומן שלי או בלב ומבחינתי זה אותו דבר. אין ספק שהחוויה בהודו היא החוויה הכי קשה שעברתי בחיים שלי, ושלא תמיד אני מצליחה להחזיק את עצמי. אני רבה הרבה עם החברות שלי (מי שקוראת את זה עכשיו, שתדע שהכל מתוך געגוע). למרות שאם להגיד את האמת, את כל מה שאני עושה אני עושה זה מתוך געגוע אליהן, כי כמו שבטח כבר הבנתן, אין כמוהן.
ועכשיו למה שחיכיתי לו כל כך!
זוכרות את עומר והילדה שכל הזמן נדבקה אליו? לא יודעת אם סיפרתי לכן, אבל הייתה ילדה באותו שם של היפהפייה הנרדמת (כן, כן, אורורה!) ותמיד חשבתי שהוא אוהב אותה. זה נורא מוזר, אבל עכשיו אנחנו כמעט חברות, לפחות מדברות. מרגיש לי נורא מוזר לדבר איתה כי תמיד שנאתי אותה. היא כיתה מעליי (ח׳) ותמיד היו לה חברים בכתה ט׳ או יא׳. לא הרגשתי בנוח איתה, חשבתי שהיא מזייפת את עצמה כאילו היא טיפשה, אבל האמת היא שאחרי שמכירים אותה, לומדים שהיא באמת כזו! אבל לא נורא, היא נחמדה.
בזמן האחרון לוקח לי הרבה זמן לחשוב על מה לכתוב לכן, כי אני מרגישה שהתרגלתי ואין כל כך דברים חדשים לספר. אתן יכולות לחשוב שזה טוב או רע, אני חושבת שזה ככה-ככה. אם להגיד את האמת, אני קצת מתגעגעת לריגושים.
יצא לי להיות קצת עם ההודיות וזאת אחת השיחות הכי מצחיקות שהיו לי בחיים. מי לא שמעה על המיתוס הזה שבו ההודים מנגבים את ישבנם עם הידיים אחרי שהם עושים צרכים? אז הנה, עכשיו שמעתן. בטח חשבתן שאני הולכת לשבור את אותו המיתוס, אבל לא, זה אמיתי.
הנה תיאור קצר של השיחה: דיברנו בשיעור שירות לקהילה על כל מיני דברים שאנשים מקוריאה וישראל חושבים על הודו ומה באמת נכון. בתוך כל ערימת הצחוקים, סיפרתי על אותו המיתוס שכמובן חשבתי שהוא דמיוני, והתחלתי ממש לצחוק. פתאום כולם השתתקו חוץ ממני ומהקוריאנית, שאלתי מה קרה, ואז אחד הילדים בשם אניש אמר: ״אמא שלי ואבא שלי הם הודיים מסורתיים (הוא בא משוודיה), אז הם לא משתמשים בנייר טואלט״. הייתי בשוק. ממש התאפקתי לא לצחוק. איזו סיטואציה הזויה! הוא גם אמר שזה הרבה יותר נקי איך בדיוק?! החוויה הזו לימדה אותי שלפעמים צריך לשתוק, לא לעבור את הגבולות. לפעמים צריך להיזהר במילים.
דבר שני ואחרון שרציתי לספר לכן הוא על הנהג. אני די בצרה, פעם בשבוע בימי חמישי יוצא לי לנסוע איתו לבד שעתיים במכונית, ולא משנה לאן אני זזה (אני יושבת בספסל האחורי), הוא תמיד מכוון אליי את המראה. זה מלחיץ אותי בטירוף וזה לא נעים! גם בבוקר, אני יושבת לידו כי גם האחיות שלי באוטו ולמושב האמצעי אין משענת וזה ממש לא נוח. הוא כל הזמן מסתכל עליי וזה מעצבן. למה אני לא יכולה לישון בלי המבטים שלו תקועים לי בפרצוף? לא משנה אם אני עוצמת עיניים, תמיד מרגישים כשמישהו מסתכל עלייך. זה מעצבן אותי מאוד וגם הוא תמיד אומר דברים לא נכונים עליי לאבא שלי, כמו זה שאני חצופה. אני שונאת לנסוע איתו לבד. נורא לא נעים לי ואמא שלי יודעת כי הוא עושה את זה גם לה, אבל אי אפשר לפטר אותו כי אז לא תהיה לי דרך להגיע לבית הספר עד שנמצא נהג חדש, שזו משימה ממש קשה כאן!
עד לפעם הבאה,
טליה