"זה שיר פרידות תמיד אומרים בין השורות, שכמו חידות, פרידות גם הן אינן פתורות"
-שלמה ארצי
אי שם בשנת 2011 גיליתי את הטור של יהלי, סיפור מהמם שאני עדיין ממליצה עליו בחום. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו, לא יכולתי להפסיק וזה מה שהוביל אותי להירשם לאתר. אז עוד קיוויתי שיום אחד אזכה לפרסם טור ולנסות להשפיע על בנות כמו שאני הושפעתי אז, אבל הפעם הראשונה שבה באמת העזתי לנסות ולזכות בטור הייתה לפני שמונה חודשים. כתבתי קטע קצר, שלימים הפך להיות חלק מפרק הפתיחה ושלחתי אותו אפילו בלי לעבור על שגיאות כתיב וטעויות הקלדה, כי ידעתי שאם אעבור על הקטע הזה עוד פעם אחת, אאבד את הביטחון שלי ולא אשלח כלום. עשרה ימים לאחר מכן קיבלתי מייל שאומר שזכיתי. זכיתי! לקח לי כמה רגעים לעכל את זה ועוד כמה ימים כדי שזה יחלחל באמת. כמעט שלושה חודשים עברו (לי זה הרגיש כמו יומיים) והנה הפרק הראשון של הטור של עינב הגיע אליכן ,ועכשיו פתאום זה נגמר בלי שהספקתי לשים לב.
אני עדיין מתקשה להאמין שכל זה קרה ואני חושבת שעכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן שאתן מכירות את עינב ומלוות אותה, הגיע הזמן שתכירו גם אותי.
אז לי קוראים אור, אני בת 16 וגם אני, כמו עינב, גרה במושב, אבל הדמיון בינינו לא נעצר בזה. הרבה ממה שמרכיב את הדמות של עינב הוא בעצם אני והמון גם לא, בדיוק כמו שהרבה ממה שקרה בטור קרה באמת והמון גם לא. בנוסף לזה, אני אוהבת מאוד לכתוב ועכשיו, בפעם הראשונה שבאמת יצא לי לעשות עם זה משהו, אין מאושרת ממני. כל התהליך הזה של כתיבת הטור היה מדהים מבחינתי ואם הוא היה אפילו כמעט בסדר בעיני אחת מכן, אז לפרסם פה שבוע אחר שבוע היה יותר משווה את זה, כי בפעם הראשונה הכתיבה שלי היא לא בשבילי, היא בשבילכן.
אז למרות שבעיני חלקכן הסיפור היה יותר מדי צפוי וקיטשי או לא אמין או נמרח וחסר פואנטה, אני ממש רוצה להעביר לכן את הרעיון שמאחורי כל הטור הזה וזה משהו שבעיניי גם כל הבנות שלא קראו צריכות לדעת. מה שניסיתי לאורך כל הטור הזה להגיד ואני עדיין מנסה לומר לכן, זאת בדיוק אותה המחשבה שעינב הגיעה אליה בפרק האחרון וגם אני מאמינה בה בלב שלם - הרוב, אם לא הכל, נמצא בידיים שלנו.
זה מפחיד קצת לחשוב שכל בחירה שעומדת לפנינו עלולה להיות הרת גורל, כי ברגע שמבינים את זה, מבינים גם את גודל האחריות שיש לכל אחת מאיתנו. אחריות שהיא לפני הכל על עצמה ועל המעשים שלה. אבל אחרי שמתנתקים לרגע מהפחד והחששות, אפשר לראות פתאום עד כמה זה מדהים.
רק תחשבו על זה - אם רע לכן, אתן יכולות לגמרי בכוחות עצמכן לשנות הכל, כי הבחירה היא בעצם שלכן. כל אחת מאיתנו בוחרת בעצמה את כל הבחירות הקטנות וזה לא מובן מאליו. אנחנו בוחרות לבד באיזו דרך ללכת, לפעמים דרך אחת לא נראית לנו אז אנחנו בוחרות בשנייה. לפעמים אנחנו בוחרות נכון ולפעמים לא, אבל זה לא נורא. אמנם אם טעינו אי אפשר לחזור אחורה ולהתחרט, כי מה שקרה כבר קרה, אבל תמיד אפשר לבחור אחרת בפנייה הבאה ותמיד אפשר להמשיך ולנסות עד שהמצב שוב יהיה לטעמנו.
אני יודעת שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, ולעיתים קרובות אני מוצאת גם את עצמי מהרהרת ב- 'מה אם?' שמטריד אותנו כל כך הרבה. למרות שכל כך קשה להתנער מזה, זה אפשרי ואנחנו מוכרחות לעשות את זה כי שום דבר טוב לא יוצא מלשקוע בעבר ולתהות. צריך להסתכל תמיד קדימה ולא לפחד אף פעם מלנסות ולעלות על דרכים חדשות. מי יודע, אולי דווקא הן יובילו אתכן לאיפה שאתן צריכות להיות. או כמו שנאמר 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים' (לכל מי שלא מכירה את הציטוט הזה, הוא חלק מהספר היותר ממקסים של ד"ר סוס שנקרא, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" ואם לא נתקלתן בו עד היום, אני ממליצה בחום להקליד ברגע זה את שם הספר בגוגל ולקרוא אותו, לא ייקח לכן יותר מעשר דקות, שווה כל שנייה של קריאה והמסר הוא בדיוק מה שאני מאחלת לכן ומה שניסיתי להגיד פה).
בקיצור, קחו את עצמכן בידיים כי רק אתן מסוגלות לשפר או לשמר את המצב שאתן נמצאות בו. הכוח אך ורק אצלכן ויש לכן הרבה יותר השפעה על הדברים ממה שאתן מעזות בכלל לדמיין.
רגע לפני שאני נפרדת מכן לשלום בפעם האחרונה, אני רוצה להגיד תודה. תודה רבה למערכת האתר שנתנה לי את ההזדמנות הזאת ובחרה בי לכתוב את הטור הזה ותודה רבה שסלחה לי על כל האיחורים בשליחה, על העיכובים ועל התירוצים והייתה הכי סבלנית, גמישה ותומכת שהיא יכולה להיות. תודה רבה רבה על העזרה, על הליווי ועל הכל!
דבר אחרון, תודה ענקית לכן בנות, לכל מי שקראה ולכל מי שהגיבה וגם לאלה שלא. תודה על כל שנייה מהזמן שלכן שבזבזתן על קריאת הטור שלי. אני בטוחה שכולכן מכירות את הימים האלה שאין בהם מצב רוח לכלום ואין כוח לעשות שום דבר והכל פשוט לא מסתדר. הפרפקציוניסטיות שבינינו יזדהו איתי עם התחושה ששום דבר שאתן עושות לא מוצלח.
אז למרות שהיו ימים שהרגשתי בדיוק ככה ושחשבתי שאני עומדת לקרוס תחת העומס ואני לא אוכל להחזיק מעמד יותר, למרות כל זה - לקרוא את התגובות שלכן בכל יום שני היה מה שדרבן אותי להמשיך בכל זאת ולהתאמץ להשתפר ולא לוותר, כי מישהי קוראת את מה שאני כותבת ואני לא יכולה לאכזב אותה. אני מתנצלת על כל הפעמים שבכל זאת לא קיבלתן את הפרק שמגיע לכן ואני מקווה מאוד שתוכלו לסלוח לי על זה. תודה רבה לכולכן על הכל! באמת!
ולסיום, אולי בשבילכן הסיפור של עינב נגמר פה, אבל אני לא מסוגלת להיפרד ממנה. היא אני בכל כך הרבה דרכים, שאין לה ברירה אלא להישאר חלק ממני לנצח. אחרי שבילינו יחד כל כך הרבה זמן, אין שום סיכוי שאצליח לשחרר אותה או את יפתח או את עתליה, או תום, או ניצן, או כל שאר הדמויות שתפסו חלק כל כך משמעותי בחיים שלי וחלק ניכר מהמחשבות שלי בחודשים האחרונים. אני לא אומרת להם שלום היום ואם אחת מכן לוקחת איתה משהו אחד קטן מכל הטור הזה, אז עשיתי את זה כמו שצריך.
אני לא יכולה להודות לכן מספיק על ההזדמנות הזאת, כל אחת ואחת מכן מדהימה ותהיו בטוחות שזה לא קל לי להיפרד.
אוהבת אתכן ושלכן תמיד,
אור