'I may not have gone where I intended to go, but I think I ended up where I needed to be' - Douglas Adams
ובתרגום די חופשי: 'אולי לא הלכתי לאן שהתכוונתי ללכת, אבל אני חושב שהגעתי בדיוק לאיפה שהייתי צריך להיות'- דוגלאס אדאמס
מכירות את הלילות האלה שלפני יום חשוב, שאתן מחכות לו כבר הרבה זמן? מהלילות האלה שפשוט בלתי אפשרי להירדם גם אם ממש מתאמצים. הלילות האלה שאת הרי יודעת טוב מאוד, שאם רק תעצמי את העיניים ותספרי עד שלוש, את תצליחי לישון ואז הלילה כולו יעבור ואת תרגישי שחלפו רק חמש דקות והנה כבר התעוררת והיום החשוב שחיכיתי לו כל כך הגיע. ובכל זאת, דווקא בלילות כאלה שהבטן גועשת בהם מרוב התרגשות והציפיות גבוהות מתמיד, דווקא בלילות כאלה השינה חומקת ממך. זה תמיד קורה לי בלילה שלפני היום שלי ובדרך כלל בלילה האחרון של החופש ,לפני שחוזרים ללימודים.
זה לא שאני כבר מחכה בכיליון עיניים לרגע החזרה לבית הספר, החופש הוא הזמן האהוב עליי בשנה, אבל אני גם נהנית לבוא לבית ספר. ולא, זה לא כי אני נורא מתגעגעת לצילה ולשירים שלה, אלא בגלל כל מה שמסביב לזה. אני מתגעגעת לאווירה של תחילת שנת הלימודים וללפגוש על בסיס יומיומי את כל החברים שלא ראיתי כל החופש או שלא ראיתי מספיק במשך החופש. כל שנה קשה לי מחדש להירדם בלילה האחרון של החופש, קצת בגלל שעצוב לי בגלל ההזדמנויות הישנות וההתפתחויות הקודמות שהובילו אותי לאיפה שאני נמצאת בו היום, אבל בעיקר כי אני מרגישה שהשנה החדשה טומנת בחובה הזדמנויות חדשות והתפתחויות שונות שיובילו אותי למקומות חדשים.
מהבחינה הספציפית הזאת, השנה לא שונה משום שנה שקדמה לה - גם הלילה במקום לישון כמו שצריך ולנצל את הלילה כדי לאגור כוחות ולחדש אנרגיה לקראת עוד שנה של מבחנים ועבודות, אני שוכבת במיטה שלי כשעיניי פקוחות לרווחה וכולי פקעת ערנות אחת גדולה. הדבר היחיד שבעצם מבדיל את השנה הזו משנים קודמות, הוא שהשנה אני לא מנסה להכריח את עצמי לישון בכוח. במקום זאת אני מנצלת את העובדה שאלה הם הרגעים האחרונים של החופש שלי לשבועיים הקרובים עד שיגיעו חגי תשרי, ואני מריצה במוחי את אירועי השבוע האחרון, שהיה בלי שום ספק אחד השבועות הטובים בחיי. אפילו לא אכפת לי שמחר אהיה עייפה מדי מכדי להקשיב לנאומי הפתיחה הממוחזרים של המנהל כי הזיכרונות טריים מדי וטובים מדי מכדי לאפשר לי להירדם, אז אני נכנעת להם. אני אמנם בוהה בתקרה כמו איזה זומבי אבל על הפנים שלי מתנוסס חיוך רחב וכל זה בזכות יפתח.
ההתחלה הייתה מביכה. לא ההתחלה ביני לבינו, זה דווקא הלך חלק יותר ממה שהעזתי לדמיין אי פעם, ונראה היה כאילו הדברים התחברו בצורה הכי מושלמת שיש. לא, ההתחלה המביכה הייתה בינינו כזוג לבין כל שאר העולם שנראה לא מופתע מדי לגלות. הרגע המביך מכולם היה הרגע שבו חזרנו אל החברים שלנו על החוף אחרי שסיימנו לדבר, השמש כבר החלה לשקוע כשיפתח הושיט יד לעזור לי לקום ובהליכה הקצרה חזרה, וגם לא כשהתקרבנו לסככה הגדולה הוא לא עזב את אחיזתו, לא שרציתי שהוא יעזוב, להיפך, קיוויתי שהוא לא ישחרר לעולם.
אני לא בטוחה לחלוטין איך הם הבחינו כל כך בקלות ובמהירות שמשהו בהגדרת היחסים ביני ובין יפתח השתנה כי לא אמרנו להם מילה וכבר קרה בעבר שהחזקנו ידיים סתם ככה, בלי שום סיבה מוצדקת. אולי היו אלה הבעות הפנים שלנו שהסגירו אותנו, אני לא יכולה להעיד לגבי עצמי אבל יפתח פשוט זרח, זרח כמו שאני הרגשתי. בכל מקרה, ברגע שכף רגלינו דרכה על המחצלת, פלדמן שרק וכולם התחילו למחוא כפיים כאילו היינו שחקנים באיזו הצגה מוצלחת. במובן כלשהו באמת היינו הבידור שלהם. מיד הרגשתי איך הלחיים שלי מתלהטות בניגוד לרצוני ולא היה לי איפה להסתתר מהמבוכה. יפתח, לעומת זאת, התעלם מהעובדה שאוזניו הסמיקו וקד קידה קטנה שרק גרמה להם לצחוק עוד יותר.
כמה רגעים לאחר מכן, כשההתלהבות שככה וכולם המשיכו הלאה בחזרה לעניינים שלהם, נתקלתי במבט של ניצן. בזווית הפה שלה היה חיוך קטנטן אבל דווקא העיניים שלה היו מה שתפס אותי, היא נראתה מאושרת. וגם אני הייתי מאושרת, יותר ממה שיכולתי להסביר במילים, אז לפני שהספקתי להבין מה אני עושה, חייכתי אליה חזרה. עוד אין לי מושג מה זה בדיוק אומר או מה המצב בינינו נכון לעכשיו, אני מניחה שזה עוד אחד מהדברים שאאלץ לברר בהמשך השבוע. למען האמת, אני מתגעגעת אליה בטירוף ואולי עכשיו כבר הגיע הזמן שאתגבר על כל מה שקרה בינינו.
מאוחר יותר באותו הערב, כשאני ועתליה צחצחנו יחד שיניים, היא הפתיעה אותי פתאום והתנפלה עליי בחיבוק מוחץ. תוך כדי שהיא משפריצה קצף לכל עבר, עתליה סיפרה לי כמה היא שמחה בשבילי וכרגיל הגזימה ואמרה שכבר שנים שהיא מחכה לרגע הזה. היא אמרה שהיא לא מבינה איך שנינו, שמתיימרים להיות בסך הכל די בסדר מבחינה שכלית, יכולנו להיות כל כך שקופים בקשר לרגשות שלנו זה כלפי זו ועם זאת, גם כל כך אטומים רגשית עד כדי שלא הצלחנו להבחין ברגשות האלה בשלב מוקדם יותר ואולי לחסוך לעצמנו קצת כאבים. את רוב הלילה ההוא, שהיה האחרון שלנו בים לפני החזרה הביתה, העברנו עתליה ואני בהתלחשויות ורכילויות ופטפוטים על שטויות לא כבדות כמו שלא עשינו כבר הרבה זמן.
במושב, כאמור, אי אפשר לשמור סודות אפילו לא לרגע אחד ולכן יפתח ואני הסכמנו שלא ננסה בכלל להסתיר את טיב היחסים בינינו מעיני הציבור הרכלני שדוחף את האף שלו לכל מקום, ובאמת עוד לפני שהספקתי למצמץ, כולם כבר ידעו. רוב התגובות שקיבלתי היו זהות ובסגנון "הגיע הזמן באמת..." או "ידעתי שזה יקרה בסוף" והיו אפילו כמה מגזימים שהרחיקו לכת ושאלו "ומתי החתונה?"
גם אמא שלי לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות והתמיכה שלה במערכת היחסים הזאת. מבחינתה, בשלב הזה היא כבר בוחרת קייטרינג לחתונה וסורגת שמיכות לנכדים.
בכלל, באופן כללי רמת ההתרגשות במשפחה שלי הייתה גבוהה אפילו מהמצופה והציפיות שלי היו מוגזמות מראש מתוך שנים של היכרות עם האנשים המדוברים. הם אהבו את תום כשהיינו יחד כי אני אהבתי אותו והם תומכים בי ובבחירות שלי תמיד. אבל עכשיו עם יפתח, זה היה הרבה יותר מזה. הם לא אהבו אותו כי אני אוהבת אותו – זה היה רק חלק קטן מזה – הם אהבו אותו כי הוא יפתח ואי אפשר היה שלא לאהוב אותו, כי הוא היה חלק מהמשפחה שלנו עוד מלפני שאני הייתי, כי ככה זה וזהו.
לפי מה שיפתח סיפר לי, גם במשפחה שלו התלהבו בטירוף. היה הרבה יותר ממביך לשבת יחד עם יפתח, שהיה עכשיו החבר שלי ותמיד היה גם החבר הכי טוב שלי, ולשמוע את האמהות שלנו, שבמקרה או שלא במקרה, גם הן החברות הכי טובות כבר יותר שנים משניתן לספור, מדברות על איזה נכדים יפים משותפים יהיו להן. לא יודעת מה איתכן, אבל זאת לא הדרך שאני שואפת לבלות בה את ארוחה הערב שלי. כמעט נחנקתי מהכרובית כששמעתי אותן ויפתח היה צריך לטפוח לי על הגב כמה רגעים כדי ש לא אמות פה במקום מרוב בושה, אבל למרות הכל זה היה שווה את זה, את כל המבוכה, כי אני ויפתח היינו בזה יחד.
***
שלושה ימים אחרי שחזרנו מהים התקשרתי אל נוי כדי לעדכן אותה בהתפתחות העלילה ולהודות לה על החלק שלה בה ועל הרעיונות שלה, שגם אם היו טיפה מטורפים לעיתים, באו אך ורק מתוך כוונה טובה ובתכל'ס, גם תרמו הרבה לכל הסיפור. היא ועתליה צדקו שתיהן כשאמרו לי עוד מזמן שהדרך היחידה שבה אוכל להמשיך הלאה תהיה לסיים עם מה שמעכב אותי מאחור. שתיהן סברו שהדבר הזה הוא ניצן וששיחה איתה תהיה סגירת המעגל הסופית שהייתי צריכה נואשות כדי לעזוב את זה כבר, אבל מה שבסופו של דבר גרם לי להפסיק להסתכל על העבר ולנסות להסתכל על העתיד, הייתה השיחה עם תום. רק בגללו הצלחתי לדלג לבסוף מעל המכשול האחרון שחצץ ביני לבין מה שנכון לעכשיו ומקווה שלעוד הרבה זמן -האושר שלי.
לקח לי אמנם הרבה זמן להבין את זה, אבל אני שמחה על כל מה שקרה. הבנתי את זה רק אתמול, כשכרגיל נפגשתי עם יפתח ויצאנו להכין תה על התצפית למרות שמזג האוויר היה קיצי עד כדי גיחוך. שם למעלה על התצפית, במקום האהוב עליי באזור עם האדם האהוב עליי, לא הצלחתי להתאפק ואמרתי משהו שאולי לא הייתי צריכה להגיד.
***
"אני אוהבת אותך יפתח, וזאת גם הסיבה שאני צריכה שתבטיח לי משהו אחד", יפתח הרים את מבטו מערכת הקפה השחור שהייתה מפוזרת בינינו ועזב את בלון הגז החדש שהתכוון לחבר לגזיה.
"כל דבר", הוא ענה בלי רגע אחד של היסוס או מחשבה שנייה. הסתכלתי על שפתיו כשאמר את שתי המילים האלה בשיא הרצינות. ידעתי שהוא מתכוון לכך וזה גרם ללב שלי לפרפר טיפה במקומו, אז הכרחתי את עצמי להתמקד במה שהיה לי להגיד.
"בלי בגידות", ראיתי שהפתעתי אותו. עיניו נפתחו והחיוך ירד מפניו. הוא פתח את פיו כדי להגיב אבל המשכתי לפני שהייתה לו ההזדמנות לומר משהו. "אני רצינית, אם נמאס לך ממני תגיד ואלך. אני לא חושבת שאצליח להתמודד עם שקרים שוב". לרגע המבט שלו התקשח ומיד התחרטתי על מה שאמרתי. עברתי את הגבול, בטח פגעתי בו כשהעליתי את האפשרות הזאת והתנהגתי כאילו אני לא בוטחת בו, כי אני כן בוטחת בו, אני פשוט לא בוטחת בעצמי.
"דבר ראשון, את יכולה להתמודד עם הכל. את הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לך והלוואי שהיית רואה את זה", השפלתי את מבטי כי לא ידעתי לאן עוד להסתכל. "ודבר שני, אך פעם לא ימאס לי ממך", גיחכתי לעצמי מעט אבל לא היה בגיחוך הזה שמץ של הומור. זה מה שהוא אומר עכשיו. אף אחד, אפילו לא יפתח, לא יכול להבטיח לי את זה. "ברצינות עינב, אני הכי רציני שאני יודע להיות", הרגשתי את המבט שלו על פניי אבל לא הרמתי את הראש. כמו תמיד, הוא ידע בדיוק מה אני מרגישה ומה אני חושבת ומתי אני רצינית יותר ומתי פחות. "אני אוהב אותך, תמיד. אני לא מוכן לוותר עלייך ובטח ובטח שלא תימאסי עליי, לא משנה מה תעשי או תגידי או תחשבי. חיכיתי להזדמנות הזאת יותר זמן ממה שאת חושבת לעצמך ואני מת מפחד שתקומי מחר בבוקר ותתחרטי ותלכי או שאעשה משהו שיגרום לך לשנות את דעתך ולזרוק אותי קיבינימט. אבל אני אוהב אותך ובגלל זה אני מתגבר על הפחד למרות שהוא קיים, כי ההזדמנות הזאת שנתת לי שווה את זה ואנצל אותה עד הסוף ואנסה לעשות אותך הכי מאושרת שאני יכול", הוא הניח את ידו החמה על כף ידי.
"אבל למה?" כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לגרש לחלוטין את הספקות שכרסמו בי, ידעתי שאני אוהבת את יפתח וידעתי שהוא אוהב אותי, אבל איך אני יכולה לדעת שאני לא אפגע שוב, או יותר גרוע, חס וחלילה אפגע ביפתח. תמיד יש מישהי יותר טובה, כמו שניצן הייתה יותר טובה בשביל תום, איך אני אמורה לדעת שיפתח לא ימצא את המישהי הזאת.
"מה זאת אומרת למה? כי את האדם הכי טוב שאני מכיר, ונכון שאת לא מושלמת אבל בשבילי את מושלמת וזה הדבר היחיד שחשוב בעיניי. את לא שחצנית או יהירה או רעה, את חכמה ושנונה, נדיבה ומתחשבת, יפה ואמיצה ואגיד את זה כמה פעמים שצריך עד שתכניסי את זה לראש הזה שלך, כי את לא מעריכה את עצמך מספיק. וגם כי זה לא בשליטתי, לא בחרתי לאהוב אותך אבל אני לא יכול להיות שמח יותר מזה שזה מה שיצא. אין סיכוי שיש בעולם הזה משהו ששווה לאבד אותך בשבילו. אני אוהב אותך ואת חייבת להאמין לי כי זאת האמת", הסתכלתי על יפתח רק כדי לגלות שהוא כבר מסתכל עליי. מבטו רפרף בין שתי עיניי ולא יכולתי להסיט את מבטי גם אם רציתי, אבל לא רציתי.
ברגע שהוא סיים לדבר, התחלתי לבכות. לא בכי דומם. בכי של התנשפויות ודמעות כבדות וחמות ומלוחות שזולגות לכל אורך הלחיים ונופלות מהסנטר ונוחתות על האדמה ומרטיבות אותה, בכי שמלווה בקולות רקע נוראיים כל כך שאפשר לחשוב שמישהו מת. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. רק ידעתי שאני צריכה להוציא את זה החוצה. זרועותיו של יפתח נכרכו סביבי ועטפו אותי מכל הכיוונים ולא היה דבר שיכולתי לבקש יותר מזה. הוא היה שם בשבילי תמיד גם כשהייתי גאה מכדי לבקש את עזרתו.
***
כשבכיתי והספגתי את החולצה שלו בדמעות שלי, לא יכולתי שלא להשוות את הרגע הזה לרגע אחר לפני חודשיים שהיה בדיוק אותו דבר אבל גם כל כך שונה. במסיבה הזו שהתחילה את הכל, יפתח חיבק אותי גם אז וחיכה עד שאפסיק לבכות ואז וידא פעם אחר פעם שאני בסדר ולא עזב אותי עד שהגעתי הביתה בטוחה ושלמה. אם להיות כנה לחלוטין, בתחילתו של הקיץ לא היה לי מושג איך הכל ייגמר, אבל זה מה שיפה כל כך, לדעתי. העובדה שכל מה שקרה יכול היה, בדיוק באותה המידה, גם לא לקרות הופכת את הכל להרבה יותר משמעותי ומיוחד בעיניי.
אז נכון שלא הכל היה מושלם ולא תמיד הדברים התרחשו בדיוק כמו שרציתי, אבל בדיעבד אני לא מתחרטת על דבר ולא הייתי משנה אף רגע. כי כל הרגעים האלה, גם הקטנים ביניהם ואלה שנראים זניחים לכאורה, הם אלה שהובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום. המקום שבו אני מאושרת.
אני באמת מבינה את זה עכשיו. לכל דבר שאנחנו עושים, חושבים או אומרים, יש השפעה על החיים שלנו. גם אם באותו רגע נראה כאילו זה לא ככה, לכל רגע יש השפעה, לא תמיד השפעה מיידית ולא תמיד השפעה משמעותית, אבל כל מה שאנחנו עושים משפיע על העתיד וכל שינוי קטן יכול לשנות באופן מסיבי את המשך החיים שלנו בעולם הזה. השאלה הזאת 'מה אם?' שאנחנו שואלים את עצמנו מדי יום ביומו היא שאלה מבלבלת ומסחררת מרוב האפשרויות המגוונות שהיא פורסת מולנו, אבל בעצם היא גם שאלה מיותרת. עצם העובדה שאנחנו שואלים את השאלה הזאת מביעה על חרטה והחיים קצרים מכדי להתעסק ב-'מה אמים?' שכאלה. העתיד הוא זה שמשנה, ואם אנחנו לא מרוצים מההווה, הכל ניתן לשינוי ותלוי רק בנו, אבל בעבר אין טעם לבחוש ולהרהר. הטעויות שלנו נועדו אך ורק כדי שנלמד מהן.
ככה אני מרגישה בכל אופן, אני חושבת שכל מה שעשיתי עד היום הוביל אותי בצורה מסוימת להווה, לעכשיו, לרגע הזה ממש, כל הרגעים הקטנים, המשמעותיים יותר והמשמעותיים פחות הובילו אותי לכאן ומכאן אני יכולה להמשיך רק קדימה. אולי לא הכל היה מושלם ואולי לא תמיד רציתי שהדברים יתגלגלו כמו שהם התגלגלו ותמיד יש עוד מקום לשיפור, אבל אני לא יכולה להיות יותר מאושרת ממה שאני עכשיו.
---
שלכן, תמיד תמיד תמיד,
עינב